"חמישים", "ארבעים", ארבעים ושמונה", "שלושים", "ארבעים ותשע", "ארבעים וחמש, "ארבעים ושמונה".
"אמממ… טוב! ארבעים ושמונה לשעה"
"אוקי, אבל לוקח לי הרבה זמן"
"סבבה, אבל תהיה ישיר!"
"ישיר?!" הוא הסתכל עלי עם חיוך צדדי וניצוץ בעיניים.
"ישיר?!" היא הסתכלה עלי והתחילה לצחוק.
הוא- אח שלי
היא- חברה שלי
ועכשיו תנו לי להתחיל מההתחלה.
יום בהיר אחד, בלי שום הקדמה ושום הצדקה הנחיתה עלינו המורה עבודה.
עבודה בתורה שדורשת מפרשים, ופירושים ומדרשים ועוד, ועוד, ועוד, וכו', וכו', וכו'.
ו "לא המצאתי את העבודה משום מקום, כבר 7 שנים שתלמידות שלי עושות את זה" -ציטוט של המורה-
"כן", עניתי אחרי שחיקיתי את המורה, "כבר 7 שנים שהאבות והאחים ממש סובלים". -לא, אל תדאגו, אני לא חוצפנית, ואת זה לא אמרתי למורה וגם לא חקיתי את המורה מולה, אלא את זה הסברתי לאבא –
כשהתווכחתי עם אח שלי (איתמר) כמה כסף הוא לוקח כדי לעשות לי את העבודה, אבא שמע אותנו מתווכחים (הוא ישב במטבח) וישר קפץ, "לא לוקחים כסף מאחים!"
"מה פתאום?!" התממתי, "זה בכלל לא לי!" המשכתי "זה בשבילה" הצבעתי על חברתי שישבה בכיסא לידי ונחנקה מצחוק מכל הסיטואציה. ומיד הסתובבתי בחזרה לאיתמר "נו?" שאלתי בטון חוקר
"7 שעות" הוא הכריז אחרי שקרא ב"עיון" את העבודה.
"חי בסרט! קודם אתה עושה את העבודה, אחר כך אני משלמת, כאילו אביגיל משלמת (כזכור, לא לוקחים כסף מאחים) ואני מחזירה לאביגיל חצי, אחרי הכל זה גם העבודה שלה".
"על מה אתם מדברים?" אבא שעדיין עמד בסלון וצפה בנו שאל. רק בסוגריים ( מתישהו גם אמא הצטרפה לחגיגה).
"יש לה עבודה, וחברה שלה משלמת כדי שאני אעשה לה" ענה איתמר.
"אאהה" הוא הבין והסתובב חזרה אלי, "ואחר כך את מעתיקה מאביגיל?"
"חס ושלום!" הזדעזעתי מהרעיון עד עמקי נשמתי "למה מעתיקה? מוסיפה את השם שלי על אותה עבודה!".
איתמר שאור הזרקורים הוסר ממנו, החליק לאט לאט לכיוון הקומה העליונה, אבל נעצר באמצע המדרגות נשען על המעקה וחיכה להצגה, שלא איחרה לבוא.
"אוקי, אוקי, אוקי" עכשיו כבר נעמדתי, "כנראה שעוד לא הבנת" הוספתי "המחנכת ( ופה חיקיתי את המשפט שלה) נתנה לנו עבודה שמתאימה לאברכים בכולל" ופה תקעתי מבט "מלא" משמעות באבא, ואז איתמר שתפס אותי על המילה, קפץ "אני בכלל לא בכולל!"
"או לבחורי ישיבה" הוספתי את המשפט שנקטע באמצע. "אהה, אבל בעצם אתה בחל"ת ( חופשה ללא תכלית)" עכשיו כבר דיברתי לעצמי, אבל מספיק בקול שישמעו ועם מבט מלא משמעות באיתמר.
(נראה לי שמיותר לציין שאביגיל כבר הייתה צריכה הנשמה)
"כן, אני יודעת" אמרתי בטון משתתף והסתכלתי הפעם על אבא "גם אני הייתי רוצה ללכת לצעוק עליה, באיזה רשות היא הפילה עליך עבודה". הוא צחק, הסתכל עלי ואמר "יודעת מה, אני אראה לך שזה לא קשה, תגידי מה את צריכה"
הרמתי את הדף כחכחתי בגרון ברב חשיבות והקראתי את השאלה הראשונה, הוא חשב לרגע וענה לי תשובה.
"כן" רטנתי "זה היה 2 שורות, כתוב בפירוש לפחות חצי עמוד"
"אוקי" הוא כבר תפס ביטחון "תקריאי ת'משימה השניה"
ביקש? הקראתי!
הוא גמגם שתי מילים ואז החליט "תעברי לשאלה הבאה"
ביקש? הקראתי!
הוא גמגם שתי מילים ואז החליט "תעברי לשאלה הבאה"
אביגיל כבר הייתה על הרצפה, אבל הייתי עסוקה מידי, כך שלא היה לי פני לעשות לה החייאה.
במשימה השלישית הוא כבר ידע את התשובה, וגם ברביעית.
"בקיצור, כשאת מתכוונת לעשות את העבודה תקראי לי, נפתח כמה ספרים ונעזור לך" אמר ועלה.
ואני פתחתי את היד ונתתי לדף לנשור לרצפה.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
6 תגובות
חחח יוו זה טובבב
איזה כתיבה זורמת יש לךךך
ממש אהבתי את הפוסט היצירתי הזהה
חחחחחח חונקת🤣🤣🤣🤣
אח שלך סחטן…🤪🤪
יוווו דליה, אלופה!!! 💗
צחקתי..!🤣
פוסט חמוד ממש!
אני מקווה שהוא לא יחיד, כן? אחריו תבוא סדרה שלמה.. 😄
וואי חזקקקק בכיתי מצחוקק
חחחחחחח זה טובבבב
פוסט מעולה!
כתוב מעניין לא הרגשתי שנייה של שעמום בקריאה שלו..:)