שלושה מבטים

המורה:
קמתי במצברוח דווקא טוב, היום הולך להיות שיעור כישורי חיים ואירגנתי לתלמידות שיעור שיעלה להן את הביטחון עצמי.
נכנסתי לכיתה בחיוך והתחלנו בשיעור.
"אני רוצה למנות את המעלות של כל הבנות בכיתה!"
התחלתי לקרוא בשמות הבנות ולהחמיא להם, שמתי לב שהן נהנות מהמחמאות, הכל הלך חלק, עד שהגעתי להדס.
אוי, הדס? דווקא הדס?! למה היא הגיעה היום בכלל, למה היא לא חיסרה כמו תמיד??
איזה מחמאה אני כבר יכולה לתת לה, ילדה שלא מגיעה לשיעורים, כשהיא מגיעה היא מפריעה, רבה כל הזמן עם בנות, באמת, איזה מחמאה אפשר??
לא אהבתי את השקט שנהיה בכיתה, אבל גם לא ידעתי איך לשבור אותו, הרגשתי איך המבטים של הכיתה דוקרים אותי, אצל מהבנות גם ראיתי בעיניים שמחה לאיד, שסוף סוף גם המורה מודה שלהדס אין שום מעלה.
לא יכולתי עם זה, שלפתי מהשרוול משהו שעלה לי בראש: "יש לה תמיד מה לומר' ועברתי לתלמידה הבאה.
"זו לא דווקא מחמאה.." אחת הבנות לחשה, בקול מידי לטעמי, אבל אני התעלמתי והמשכתי בשיעור.

תלמידה:
אחד השיעורים האהובים עליי הוא שיעור כישורי חיים, המורה מלמדת בו דברים ממש מעניינים ומעבירה אותו בכיף. המורה נכנסה לכיתה והתחילה לקרוא בשמות התלמידות ולהחמיא להם, אהבתי להסתכל על התגובות של הבנות, היו בנות שהסמיקו, היו בנות שמילמלו משהו, והיו בנות שהמשיכו לשבת זקוף כאילו לא דיברו עליהם. היו עוד הרבה תגובות מעניינות. לי המורה אמרה שאני עמוקת מחשבה, חייכתי בשקט והתחלתי לחשוב על המחמאה הזאת, אבל אז הגיעה המורה להדס. הדס היא הילדה הכי…. אין לי אפילו תיאור כדי לתאר עד כמה היא נוראית. שמתי לב שגם המורה חושבת כמוני, היא נתקעה ולא הצליחה לחשוב על מחמאה להדס. עברו כמה שניות מביכות. הסתכלתי בהדס ושמתי לב שהיא נעה במקומה באי נוחות, מגיע לה, שתדע מה אנחנו חושבות עליה. אבל אז המורה הצליחה לחשוב על משהו, וקראה בקול: "יש לה תמיד מה לומר".
חשבתי לעצמי שזו לא דווקא מחמאה, ובלי לשים לב גם לחשתי קצת בקול….

הדס:
אז על הבוקר אמא שלי החליטה שלא עוד, היום אני מגיעה לכיתה! ניסיתי להתנגד אבל ראיתי שהיא נחרצת, התארגנתי הכי לאט שיכולתי ופסעתי לאט לבית ספר. ברצינות, למי יש כוח לבית ספר הזה? כיתה מעצבנת, מורה מוזרה, אף פעם לא מבינים אותי שם. הגעתי לכיתה והתיישבתי, ואז נזכרתי שהולך להיות שיעור כישורי חיים. אוקיי, הרע במיעוטו. המורה נכנסה לכיתה בחיוך והתחילה להגיד מחמאות לכל הבנות בכיתה. הקשבתי בלי ענין, באמת, מה זה משנה לי ש"מרים תמיד מחייכת" אם אני בכלל לא מתחברת אליה?! ואז היא הגיעה אליי. חיכיתי למחמאה שתגיע אליי, אבל במקום לשמוע את המורה מחמיאה לי שמעתי שקט מוזר… המורה הסמיקה, והבנתי שאין לה מה לומר עליי… עברו עוד כמה שניות והרגשתי ממש לא נעים, אי אפשר עם הכיתה הזאת!!! אפילו המורה לא יודעת להעריך אותי! אבל אז המורה הצליחה לחשוב על משהו, וקראה בכל: "יש לה תמיד מה לומר" אוקיי, יש לי תמיד מה לומר? סבבה, לא יודעת מה זה אומר. אבל אז שמעתי מישהי לוחשת: "זו לא דווקא מחמאה" והחלטתי, שמחר, ובאמת, אני לא מגיעה לפה.