חלון פתוח לרווחה

כמה שותפות פתחו את החלון והציצו על מנת לכתוב לנו.

הבה ננשום אוויר צח מחלונן של אחרות…

ו—האתגר הבא מחכה לכן! לחצו כאן והתחילו לכתוב!

מסגרת התמונה

מסתכלת בחלון…
אופס, רואים בחלון את האתר…
כלומר, כשאני עסוקה במשהו, כל דבר יזכיר לי אותו…
אז, אולי כדאי לנו לזכור, למלא את הראש בדברים טובים, שנראה אותם גם כשנסתכל סביבנו

היא מסתכלת בחלון, רואה את עצמה, כבויה, עצובה, מיואשת, 'מה, זה מה שאני? לאן הגעתי?'
'לא! עונה קול בתוכה, את לא חייבת להסתכל בחלון, תשני את המבט, תראי את הטוב, תפתחי את החלון'
'לפתוח?' היא חושבת לעצמה, 'בפעם האחרונה שפתחתי את החלון ואת הלב, הייתה רוח סערה בחוץ'
'היא עברה, עכשיו יש משב נעים של אוויר, הסערה נגמרה, די, תפסיקי לשקוע בעצמך, פתחי את החלון' הקול השפוי לא מתייאש, מסילת החלון חורקת, אבל לבסוף, היא רואה עולם.

שרי אחת

אני פותחת את החלון, חשה את משב האוויר הצונן. מלטף. מביטה סביבי. מה אני רואה? אני רואה עצים, ובתים, וילדה צועדת ברחוב, פחית קולה בידה. אני מסבה מבט. מזווית עיני, מבחינה ברכב שחור עולה בפנייה של הרחוב. אופס, הוא נכנס לדרך ללא מוצא. מלפניו קיר. חומה. מה הוא יעשה עכשיו?
נראה שהרכב לא מתבלבל. ימינה, שמאלה. הגלגלים מבצעים רוורס. הגז פועל על טורבו. ההגה נשבר.
בום. ימינה.
בום. שמאלה.
פרסה.
סיבוב קטן, הוא יצא כשפניו אל הרחוב. גביע ניצחון בידו.
וכשאני עומדת בחלון, מלמעלה, ומהרהרת, צונחת לי מחשבה לראש. נתקעתי בבעיה, יש לי מחסום, מכשול. קורץ לי לבכות, לצעוק, להתייאש, לטבוע בים של דיכאון. וואו, קורץ. כמה קל. ופשוט.
אבל אני עוצרת.
מסובבת את ההגה, משנה את הנתיב.
בום. ימינה.
בום. שמאלה.
פרסה.
השתחררתי מהמכשול, גביע ניצחון בידי.

אני בעצמי לעצמי

הנה הוא, החלון.
אני אוהבת לשבת לידו, ליד החלון שלי. אפילו שמענדלה אומר שבכלל אי אפשר לקרוא לחור בקיר מכוסה בקצת סמרטוטים וקרשים "חלון"..
אבל אני קוראת לו ככה ואני אוהבת אותו. אחרי כל יום של עבודה מפרכת בבוקר בכביסות ועבודות בית או תפירה אצל הגברת התורנית, אני מחכה לחזור הביתה- לחלון.
כיף לי לשבת לידו כל ערב, מסתכלת החוצה, על בחורים ואבות ממהרים למנחה, אמא עם הילדים שלה ממהרת לחנווני, מראה ששוב מזכיר לי את האמא שלי. האמא שלא תחזור. ופה מתחילות מחשבותי להתעכר. וחבל.
עד שאני שומעת מהדלת את החריקה שאומרת לי שמענדלה חזר מהחיידר.

יצורה

התבוננתי בחלון
ישבתי על הכורסה מתחתיו
ראיתי רק שמים
בעצם לא ראיתי שמים
ראיתי שחור. כזה אטום, של לילה.

זה כזה כלום השחור הזה.
ואני יודעת שהוא חופן סודותיו מעבר לחושך, בשבילי הכוכבים והאור, שמידי פעם מנצנצים אחד או שנים, מספרים לנו על אגדה אמתית שמחוץ לאטמוספרה.
'ותחשבי שאת שם' את לוחשת לעצמי בהתרפקות, שוחה בתוך כוכבים, בתוך ריק.
איזה עצוב זה להיות שם, להיות אדם רגיל בין כוכבים, האדם שחי בריק.
האמת, שלא צריך לנסוק עד החלל בשביל זה. מספיק לחיות בעולם הזה, בתוך עדת אחיות.
תמיד הייתי צל. ילדה רגילה בין כוכבים.
ושלא תחשבו לא נכון, אני אוהבת כוכבים. אבל אני לא כמו האחות הגדולה הזו שהכוכבים שבעיניים שלה מדבקים את הסובבים אותה. ולא כמו הזאת מתחתיה, שכל מעשה ידה זוכים בדירוג חמישה כוכבים.
וגם לא האחות הקטנה שהיא כוכב עולה בכיתה ובחברה, הזו המלכה אם הכתר.

אולי אני בעצם כוכב
כוכב מיוחד, שחי לו במרחק אלפי שנות אור
כוכב שהחושך מסתיר.
וכן, מתחשק לי להיות כוכב עולה. אבל אני לא.
אני כוכב שהחושך מסתיר.

אפשר לבקש ממכם להדליק את האור?

מושקי הג'ינג'ית

בנינים
הרים
ארץ יפה שהיום אני עוזבת אותה…