לב של קומקום

אם אני אלך לפסיכולוגית, והיא תשאל אותי למה אני מדמה את הלב שלי, אני אענה לה שלהר געש. או קומקום. (וכמובן אני אשתדל לא להסתכל לה בפרצוף, כע? הוא כנראה יהיה יותר מדי בהלם) כשמשהו מרגיז אותי- אני מרגישה את הקומקום/ הר געש/ איך שלא נגדיר את זה, מבעבע. עולה לי לראש, וההמשך… טוב, בואו נעביר נושא.
…

החלטתי להמשיך את הנושא. אז ככה.
הרגעים שהאש הזאת הכי עולה לי לראש, תתפלאו או לא, הם דווקא כשאני עם אמא שלי. ולא כשאני סתם יושבת איתה על הספה, אלא ברחוב.

כן. יום אחד היא החליטה שמהיום, כשיוצאים לשופינג, יוצאים עם—
מזוודה.
זו, המרובעת שזוחלת על גלגלים.
כשאני שמעתי את זה, אמרתי לעצמי דבר ראשון- אוקיי, מהיום אני לא יוצאת איתה לקניות, שיהיה מובן.
אבל בסוף אמא שלי וכושר השכנוע שלה הצליחו לגרור אותי במעלה רחוב כלשהו, לוהט מחום, ופשוט הרגשתי את כל המבטים התוהים- מגחכים של האנשים ברחוב חורכים אותי עוד יותר. כאילו, מה נסגר איתן?

באמת מה נסגר. ואל תשאלו מה נסגר, אלא מה נפתח. מה נפתח?
תנחשו. מתחיל ב-מ', נגמר ב-ה', שש אותיות, ועוד רמז שלא מגלה כלום, שאם תראו אנשים נסחבים עם זה ברחוב או קניון, תחשבו עליהם דברים מאוד מוזרים.
כן, אז באמצע הרחוב, המזוודה החמודה שלנו, עם כללל השקיות שהיו בפנים, החליטה לצאת להפגנה.
זה היה בשיא הצהריים. השמש עמדה לי בדיוק מול הפרצוף, והפנים שלי התחילו לקבל גוון אדום, ובאמת אין לי מושג אם זה מכעס, מבושה, או אולי מהחום. ואמא שלי, בשיא הטבעיות, כאילו אנחנו לא כאן בסיטואציה כלשהי, לא נעימה בכלל, וכל הרחוב מסתכל עלינו ו ועל המזוודה שחוסמת את המעבר על המדרכה, קוראת לי. כי הרי זה ידוע, שמכל הבית אני זאת שתצליח להנדס את הדברים שיצליחו להיכנס לאיפה שלפני רגע הם לא הסכימו. באותו רגע פשוט התחשק לי לברוח. לעלות על אוטובוס כלשהו. להאיץ צעדים, כאילו מה היא קשורה אלי בכלל?

כבשתי כמה מילים שרצו לצאת. נשכתי שפתיים. סידרתי הכל. הקומקום שרק לי בתוך הלב. ואני רציתי רק לצרוח, וכבר לא היה לי אכפת מכל העולם ואישתו והילדים שלו, שבין כה בוהים בנו כאילו אנחנו סרט.
אמא שלי הרימה את המזוודה, והתחילה ללכת. אני צעדתי אחריה כמו שה שמובל לשחיטה. בעצם לא, כמו בנאדם- רעב- עייף- שחם לו- כואבות לו הרגליים- הנעליים נורא לא נוחות לו- ועצבני.
וזהו. ככה נגמר הסיפור גדוש העצבים שלי.

האמת, שאחרי כל הכעס, הייתי טיפה גאה בעצמי. טיפה הרבה. ועכשיו שאני חושבת על זה, זה היה שווה את זה.
(טוב, האמת בהתחלה זה היה אמור להיות פוסט תמיכה, אבל עכשיו אחרי שקצת פרקתי אז זה יצא לי עם מסר. נו, שוין, שיהיה).
(עוד משהו, קצת חשוב: סורי על האורך, רק עכשיו אני עוברת על הפוסט שוב…😅)