הרבי שלי- הוא אבא שלי

כשאני אלך ברחוב אני אראה די רגילה, ילדה חב"דניקית, חסידית וכמו כולם גם לה יש קשיים,
אבל ארגיש שונה, מאוד, יש לי קשיים שאף פעם לא סיפרתי אותם לאף אחד…

נולדתי החמישית במשפחה להורים חוזרים בתשובה (שגם זה אתגר) והייתי תינוקת מושלמת ואהובה,
שהתחלתי לדבר כבר ממש משפטים ההורים שלי שמו לב שאני לא ברורה ולא מצליחים להבין מה אני אומרת, ומפה לשם מסתבר שיש לי בעיה בדיבור, מה זה אומר? זה אומר אני מדברת שונה כי אני לא מצליחה לדבר נכון בגלל שמבחינתי אין הבדל בין האות צ' לאות ס' או האות א' לאות ה' וככה הרבה מהאותיות, (כשאתן מדברות אתן לא מבינות מה ההבדל אבל זה בגלל שמאז שנולדתן אתם מדברות ככה) אז כשרציתי להגיד רוצה יצא לי רוסה וכו',

התחלתי טיפול (אני לא אסביר איך הוא עובד) ולאט לאט כשנכנסתי לטיפול והבנתי את הבעיה שלי הבנתי שאני- שונה ולא ידעתי איך להסביר ולפרק את זה כי לא הבינו מה אני אומרת, אז שתקתי,
עליתי לכיתה א' ולא הייתי וואו בלימודים, אבל בסדר
ואז בכיתה ב' לקחו אותי לאבחון והבינו שיש לי הפרעות קשב וריכוז, ובום שוב הבנתי- אני שונה.

בכיתה ד' הגיע עלינו מחנכת חדשה והיא הייתה קשוחה וציפתה ממני להרבה יותר ממה שאני יכולה, אז פשוט לא שיתפתי איתה פעולה. בכוונה לא הגעתי לשיעור ועשיתי דווקא את מה שהיא לא רוצה, ופתאום איבדתי אמון במורות וכל הצוות (חשוב לי לציין שאף פעם לא צעקתי או עשיתי נזק למורה) בסיום הלימודים ממש הרגשתי שהיא אומרת לי שאני שונה, שוב.

המשכתי את הלימודים בלי ללמוד בכלל בלי מבחנים ואמון כעס על המורות, פשוט הרגשתי שאני לא אהובה כי אני שונה,
וכל שנה אותו סיפור נסתי להסביר למורה ולהורים שלי שאני לא מסוגלת לשבת דקה בשקט בזמן שיעור, אבל שוב לא הבינו אותי, ובנוסף הבטחון העצמי שלי ירד, אהבתי לשיר ולשחק וזה היה החלום שלי לעמוד מול קהל אבל מהר מאוד התביישתי לדבר אפילו מול המשפחה שלי.
ככה נהיתי משובבה לשקטה, מחברותית למופנמת מאוד.
ואז בשלב מסוים נהייתי נגד כולם, לא זרמתי עם פסיכולוגיות, ולא הם הצוות בבית ספר, לא עם משרד החינוך ובעיקר לא עם ההורים.

בכיתה ו' הגעתי לפסיכיאטר והוא אמר שאני צריכה לקחת תרופות בשביל להיות שמחה וחברותית כמו פעם, אבל ידעתי שהפתרון לחזור למה שהיתי פעם זה פשוט להקשיב ולעזור לי, אבל הוא קבע שככה אני צריכה ובלי זה אני לא אהיה אף פעם מה שהייתי, זה היה עוד פצצה ענקית שנפלה עלי, בלי תרופות אני לא יהיה מה שהיתי פעם?!
יצאתי משם אחרי פרצוף כועס ששלחתי לאותו פסיכיאטר, וכמובן שאת התרופות א לקחתי.

בכיתה ו' התחלתי לרדת כבר ברוחניות, ראיתי ושמעתי המון דברים, אתם בטח מדמיינות אותי עם כל מיני בגדים וזה, אבל האמת שזה לא היה ככה, זה היה פנימי אפילו ההורים שלי לא יודעים מזה, אבל בתוכי לא דמיינתי את עצמי מקימה בית כמו שגדלתי בו, אבל דבר אחד גרם לי לשמור את זה לעצמי, מה? הרבי! פתאום הרגשתי משהו אחר הרגשתי שיש משהו שלמרות הכל רוצה אותי ואוהב אותי ולא חושב שאני שונה.
והרגשתי פשוט לא בסדר לעשות מה שהוא לא מבקש ממני אחרי כל האהבה שלו אלי,
ואז לאט לאט עשיתי מה שהוא רוצה, זה היה תהליך ארוך וקשה, הורדתי שירים וסרטים וכו',

והיום יוצא שאני שומעת רק ניגונים רואה סרטים רק של חב"ד לומדת שיחות ודברים שאף פעם לא חשבתי שאני אצליח ללמוד ולהבין, מאז יש לי הרבה חלומות מסיפורים מהרבי, והיום אני בכיתה ט' ילדה חסידית ב"ה שמשתדלת לעשות את רצון הרבי. הבטחון העצמי שלי חזר קצת אבל עדיין לא לגמרי.

לפני כמה חודשים שוב הייתי אצל פסיכיאטרית והיא שאלה אותי אם אני רוצה להתחתן, עניתי שכן- אז היא אמרה שאני צריכה טיפול ותרופות בשביל להצליח בזה.
אבל אני יודעת שאני יכולה, הרבי מאמין היום למרות הכל אני כבר רואה את עצמי שליחה עם ילדים חסידים ומספרת את הסיפור שלי לכולם.
עדין קשה הרבה פעמים יוצא לי לשמוע שיר שהיה השיר האהוב והמנחם שלי וקשה להתעלם ולהמשיך,
אבל אז אני נזכרת
יש רבי בישראל והוא אוהב אותי!