על תנאי /23

דמותו התמירה של אופק זוהר נראתה בפתח משרדו של יואב תמיר, בידיו ערימות של דפים על דפים. ״החלטת לשחרר אותי מעבודת הנמלים הזו?״ הטיח בשולחנו את הדפים העבים.

״כן, בשביל מטרה אחרת ומאוד מסוימת שמין הסתם תאהב.״ חיוך צופן סוד. אופק בהה בו במין תמיהה משועשעת, ויואב רמז לנוריאל להתרומם מכיסאו, הלה קם, חיוור ורועד.

עיניו הירוקות של אופק גדלו בהפתעה, וחיוך מאושר תלה על שפתיו. ״נוריאל! אני…אני לא מאמין! זה באמת אתה? כמה שנים שלא התראנו… אתה לא רצית, ואני לא חפרתי. אבל, מה קרה עכשיו שקראת לי?״

״סיפור קצת ארוך ומסובך וקונפליקט לא קל בכלל,״ יידע יואב תמיר בקול יבש. הוא סימן לו באצבעותיו לקחת את נוריאל אל המסדרון ולתמוך בו. אופק הבין את תנועותיו היטב, הוא כרך את זרועותיו סביב כתפיו של חברו לשעבר. מיד כשיצאו התקיף אותו נוריאל. ״בשביל מה באת? כדי לפקס אותי כמו כולם? להגיד לי ששום דבר לא קרה אם החבר שלי במצב אנוש?״

אופק התיישב על ספסל עץ בצבע לבן מתקלף, ומשך אליו את נוריאל בעדינות. ״אתה רוצה לספר לי מה קרה? איזה חבר שלך נמצא במצב אנוש? תשפוך. אני כאן בשביל זה.״

״זה אלירן, בועז אמיתי חטף אותו וקשר אותו בביתו. וכשרוצחיו הגיעו אל הבית הוא הוגש להם על מגש של כסף. ויואב במקום להעמיד אותו לדין משוחח כאילו כלום לא קרה, ולא חושב בכלל על האופציה!״ רגז נוריאל ודמעות תסכול בעיניו.

״אלירן? אלירן אוונס? אני זוכר אותו…הוא פצוע אנוש? מה אתה אומר!״ הופתע ואז מיהר לתמוך. ״הוא יהיה בסדר נוריאל, ואני מבטיח לך. שמעתי שבדיוק כעת שלחו אליו לבית החולים צוות שיחקור אותו בעזרת המכשיר הדיגיטלי שהציבו מעל מיטתו. גם אתה תוכל לדבר איתו דרכו, מה אתה אומר?״

״אני…אני…אני לא יודע אם אא…ני…מסוגל. אתה מבין?״

אופק חכך בדעתו. רעיון הבריק במוחו. ״תרצה שאבוא איתך? אני לא אפריע, רק כדי שתרגיש יותר טוב.״ הישיר אליו את מבטו החם והאמיתי.

״אני חושב שזה יעשה לי טוב… תודה לך…״ הוא חש מעט חסר אונים כשנזדקק לעזרתו של חברו מימים עברו.

״רוצה לצאת לשם עכשיו? אולי כדאי שתהיה שם כשיתחקרו אותו, לתמוך בו. זה בטח יהיה לו קשה, והוא יזדקק לך, גם לך זה יעשה טוב.״ דחק בו אופק, ״הרכב שלי כאן בחוץ. בוא.״

נוריאל נשרך אחר גבו הממהר של אופק זוהר והתלווה אליו לרכב הבי.אמ.וו. המהודר שלו. הם נסעו בערך כמחצית השעה במהירות הקבועה של אופק ונעצרו בחריקת צמיגים מול פתח בניין בית החולים האזורי. עלו באחת המעליות, ונעצרו מול הדלת הלבנה בהיסוס. נוריאל נשם עמוקות ולחץ על הידית. שני החוקרים כבר ישבו שם, ודיברו אל אלירן באיטיות. עיני הטורקיז שלו היו פקוחות לרווחה, וממצמצות ללא הפסקה. נוריאל גחן אליו והביט לתוך עיניו.

״היי, אלירן, זה אני נוריאל. איך אתה מרגיש?״ עיניו מצמצו בהתרגשות שניסה להשוות. הוא מיד תלה את מבטו בצג הדיגיטלי שאותיות החלו להופיע עליו בתגובה לעפעופיו של אלירן.

'י ו ת ר   ט ו ב   מ מ ק ו ד ם .  ת ו ד ה  ש ב א ת ,   ה ת ג ע ג ע ת י   א ל י ך . . .'

״גם אני התגעגעתי. מאוד.״ אחז בזרועו. ״הרופאים נותנים תקווה למצבך? זה ישתפר מתישהו ותחזור ללכת ולדבר כרגיל?״

'ה ד י ב ו ר   כ נ ר א ה   י ח ז ו ר   א ל י   ב ה ק ד ם .  א ב ל . . . כ נ ר א ה   ש א ש א ר  נ כ ה   ב ר ג ל י י  ל ת מ י ד . . .'

״טוב, בואו נחזור לפסים מעשיים.״ קטע אחד החוקרים את שיחתם באפס רגישות. ״אתה יכול לשחזר לנו את השיחה שלך? עם מי דיברת? ולמה?״

'ז ו   ה י ת ה   ש י ח ה   פ ר ט י ת . א נ י  ל א  מ ע ו נ י י ן   ל ד ב ר   ע ל י ה .'

״שיחה פרטית? עם מי דיברת?״

'ע ם   א ח י .  ז ה   ה י ה   ע נ י י ן   מ ש פ ח ת י . . .'

נוריאל בהה בו בתהייה, הוא היה מודע לכך שלאלירן אין משפחה, בטח ובטח לא אח. אלא אם כן… טוב, עדיף לו לא לחשוב על זה.

״טוב, אנחנו נבדוק את אמיתות דברייך ונחזור אליך בהקדם. תרגיש טוב.״ זיק של אנושיות הבליח במעמקי העיניים השחורות.

'ת ו ד ה   ל כ ם . ' עפעף להם בעיניים וראשו צנח, עייף מהמאמץ, על הכרית הרכה. נוריאל קרב אליו וכשיצאו צמד החוקרים מהחדר לחש לעברו. ״מה קרה, אלירן? למה שיקרת?״

'ע ד י ף   ש ל א   ת ד ע .  כ ך   נ ו כ ל   ל ה י ש א ר   ח ב ר ים   ב ל י   ש ת ש נ א  א ו ת י   ו ל א   ת ס כ י ם   ל ה ת ק ר ב   א ל י   ק ל   ו ח ו מ ר   ש ל א   ל ה ס ת כ ל   ל י   ב ע י נ י י ם . . . ' הוא הסיט ממנו את עיניו.

״אלירן, חשוב לי שתדע ששום דבר שבעולם לא יגרום לי לשנוא אותך. אני אוהב אותך יותר מכל אדם אחר. אתה… אתה ממש אח בשבילי. אנחנו כמו משפחה אתה ואני. אתה… הצלתי לי את החיים שם, בסוריה. התמסרת אלי, ביקרת, בדקת שהכל בסדר. חיכית בקוצר רוח שאתעורר… שהניתוח הזה שיציל לי את החיים יצליח…״

'ו ה ת פ ל ל ת י .   ה מ ו ן . ' הוסיף אלירן וקטע את דבריו של חברו במצמוציו.

״אתה עשית-מה?״ נדהם נוריאל ולא ידע אם לטוב או לרע.

'כ ן , פ ג ש תי   ב ב י ת   ה ח ו ל ים   ש נ י   ח ר ד י ם   ש ח ו ר י ם   כ א לה   ו ה ם  נ ת נ ו   ל י   ל ק ר ו א    א י ז ה   ס פ ר   פ ס ו ק י ם .   י כ ו ל   ל ה י ו ת   ש ב ז כ ו ת ם   ה נ י ת ו ח   ש ל ך   ב א מ ת   ה צ ל י ח .'  העיניים הבהירות היו אוקיינוס שלם של שלווה ורוגע.

״לא אלירן, אתה לא אמיתי איתי, נכון? מה אתה? חזרת לי בתשובה? רק זה חסר לי. נראה לי שכאן איבדתי אותך, אבל לגמרי.״

'ל א    ח ז ר ת י    ב ת ש ו ב ה   ל מ ע ש ה   א נ י   ב כ ל ל   ל א   ב כ י ו ו ן .   ז ה . . .   ס ת ם   נ ת ן   ל י   מ י ן   כ ח   מ י ו ח ד   כ ז ה .   ה ר ג ש ה   ש מ ע ו ל ם   ל א   ה ר ג ש ת י   ק ו ד ם  .'

״טוב, עזוב את זה באמת. כל מה שרציתי להגיד הוא שאני אוהב אותך בכל מצב, ויודע שגם אתה. אני גם יודע על השיחה המוזרה שערכת. בועז השמיע לי אותה. אני לא הבנתי הרבה, ואולי גם יגידו לי שאני אידיוט, אבל אני מאמין שלעולם לא תעשה משהו שיזיק לי. אז…אני סומך עליך.״

פניו של אלירן חוורו, ודמעה בודדת זלגה מעינו, 'ת ו ד ה   ל ך .'

נוריאל ליטף קלות את זרועו וחייך אליו. ״אין על מה. מאמין בך, חבר.״

נוריאל ואופק זוהר יצאו מחדרו של אלירן מהורהרים. אופק נגע קלות בזרועו, ״למה אמרת לו שהוא שקרן? לא מתאים לך לדבר כך אל החבר הכי טוב שלך.״

״כי הוא באמת שיקר.״ התיז נוריאל במרירות. ״שקר לבן.״

עיניו של אופק בהקו בסקרנות. ״למה דווקא לבן?״

״כי יכול להיות שכן יש לו משפחה, ועצם העובדה שהוא אביו החורג של ג'וני , הבן של מייקל, והעניין הוא מחשבו המסווג של מייקל כן קושר אותו באיזשהו קשר משפחתי. זאת מבלי לציין את ההוכחות לכך שהוא אחי האובד, שעליהן אני מסתמך קצת פחות.״

״למה? אתה לא סומך על מייקל שהוא גנב את הידע מהסורים בעצמם?״ תהה אופק וחשב שבהיגיון.

״לא, אידיוט. בוא ואמנה לך מספר סיבות שהסיפור הזה מצוץ מהאצבע מתחילתו ועד סופו. א': אני מסכים איתך שמייקל תמיד היה ישר כמו סרגל אבל מה הקשר של הסורים לעניין משפחתי ומשפחתו של אלירן?״ זו הייתה טענה הגיונית לחלוטין ואופק שתק תוך כדי הסכמה אילמת.

״ב': אם מייקל דן ידע על קשר דם כלשהו ביני לבין אלירן למה הוא העדיף לשתוק ולתת לי לגלות את זה לבד? למה הוא לא רמז מילה על כך? מה היה כל כך סודי? אלה שאלות שאני צריך לבדוק היטב ואתה תעזור לי בכך.״ נידב אותו בפשטות.

אופק גירד את סנטרו במבוכה. ״אשמח לעזור, כמובן. אבל…במה? את החקירות שלך אתה מנהל בעצמך לבד ויפה מאוד.״

״נכון, בזה אתה גרוע ולא ביקשתי בזה עזרה אבל אתה טוב בשטח ואני בסך הכל צריך שתיקח בחזרה את המחשב של מייקל דן מבועז הנלאה…״

״אני חושב שאתה טועה וחוץ מזה שכעת המצב קצת השתנה והמחשב של מייקל כבר לא בחזקתו של אמיתי אלא אצל הרמס"ד ומי כמוך יודע שממנו קשה להוציא דברים בטח לא אחרי ההתפרצות האחרונה שלך שבשלה הגעתי הנה בכלל ויצאתי ממשימה חשובה שקרובה לשעת השין שלה…״ רטן במרי.

״אז תחזור אליה באמת אם אתה לא מעוניין לעזור לי. תודה רבה!״ פניו של נוריאל אדמו מחרון.

״וואו אתה מפחיד כשאתה כועס, תזכיר לי לא להרגיז אותך יותר לעולם… מצטער, אבל אני איתך לגמרי. רק צריך לחשוב איך מוציאים את המחשב מהרמס"ד…״

המשך יבוא בפרק 24 אי"ה.