שלום, קוראים לי דימו ואני גר בכפר קטן שעל גבול צ'מריאן-דומסאן.
אני גר בבית אחד עם עוד 4 ילדים שלכולנו אין בית והורים.
איש אחד לקח אותנו לבית הזה ומביא לנו אוכל ומיטה, ואנחנו עוזרים לו בעבודות.
העבודה שלי זה לדוג דגים.
כל יום אני יוצא בזריחה לנהר וחוזר בשקיעה עם מלאאא דגים.
בכפר שלנו יש הרבה אנשים שעוברים בין המדינות, ולכן השוק בכפר פתוח כל השבוע.
חבר שלי רולי, שגם גר בבית שלנו עומד בשוק ומוכר את הדגים שדגתי ביום הקודם.
יש גם את מוגו שהוא הכי קטן והוא עובד בלול וברפת,
יש את ג'וני שהוא הכי גדול והוא שואב מים ומנקה את הבית,
ויש את לולו שעובד בגינה.
כולנו מתחילים לעבוד בזריחה, ובשקיעה חוזרים לבית, אוכלים והולכים לישון.
הרבה פעמים אני מסתכל על הילדים שבכפר שמשחקים ביניהם, ורצה גם להצטרף, אבל אני יודע שעם אני לא אביא דגים, רולי לא וכל למכור, ולא יהיה לדוד שלנו (ככה הוא ביקש שנקרא לו) כסף לקנות לנו אוכל.
אני הכי מקנא בילדים של משפחת גונל שמשחקים עם אבא שלהם בנהר, ושטים ביחד בסירה הקטנה שהם בנו ביחד, למה אנחנו לא יכולים אפילו שעה אחת ביום לשחק? למה לרולי, מוגו, לולו וג'וני אין אבא?
למה לי אין אבא???
יום אחד הגיעו 2 ילדים חדשים לבית שלנו.
אח ואחות- לירון ולינור.
ומאותו יום החיים שלנו השתנו…
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
16 תגובות
הייתי בטוח שהדוד ייתן להם עבודה כלשהי, כדי שלא יבזבזו זמן ויוכלו להביא עוד כסף שבעזרתו הואו יוכל לקנות אוכל.
אבל לא.
כשקמנו לעבודה בבוקר למחרת, גילינו שהאחים עדיין ישנים. איזה מוזרים. מי עדיין ישן אחרי זריחת החמה?
שאלתי את רולי אם הוא יודע מה התפקיד שהדוד נתן להם, והוא אמר שלא.
בדרך לנהר, שאלתי את הדוד מי הם, מהיכן, ומה יהיה התפקיד שלהם.
הוא צחק.
'האחים לירון ולינור הם לא מהכפר שלנו או מהכפרים באזור. האמת שהם בכלל ממדינה אחרת- לא חשבת על השמות שלהם? יש להם צליל שונה. התפקיד שלהם כרגע הוא לשבת כל היום בצריף ולא לעשות כלום. כן כן, הם אינם מורגלים בעבודה פיזית, ולכן גם לא יעשו אותה. אתה ורולי תמשיכו לדוג ולמכור דגים, לולו ימשיך בגינה, מוגו ינקה וייטפל ברפת וג'וני ייטפל בבית וידאג לצרכיהם בשעות ששאר הילדים ואני לא בבית. שאלות?'
רציתי לשאול אותו, אך התביישתי. מאיזו מדינה הם? למה הם הגיעו אלינו? גם להם אין הורים? מה זאת אומרת צליל שונה לשם? למה הם לא רגילים לעבוד? למה שאנחנו נתרוצץ כל היום והם ישבו כמו נסיכים מפונקים בצריף?
אבל כמובן שלא שאלתי. שאלות כאלו אני כבר רגיל לשמור בבטן ולספר או לשאול אותן את רולי או ג'וני בזמן ארוחת הערב.
השאלות לא עזבו אותי כל היום, והעובדה שאני לבד עם עצמי כל היום לא תרמה. בדרך כלל זה כיף, אני יושב לי על שפת הנהר, רגליי נוגעות במים הקרירים, הרוח מפזרת את שערותיי והחכה בידי ממתינה לתפוס את הדג התורן. אך היום העובדה שאינני רואה אף אחד במשך היום באה לרעתי- היא הניחה לשאלות לשוטט להן במוח בלי הגבלה. אולי אם הייתי מוכר את הדגים, במקום רולי- הן היו נעלמות.
לבסוף הגיע הערב. חזרתי הבייתה עם הדלי בידי האחת ועם החכה בשנייה.
פתחתי את הדלת החורקת וחשבתי שעבר זמן מהפעם האחרונה וצריך כבר לשמן אותה.
עוד לפני שהספקתי להניח את הדלי במקום ראיתי את רולי, ג'וני, מוגו ולולו ישובים במעגל מסביב ללירון ולינור.
איך כולם הגיעו לפני הבייתה? בד"כ אני הוא זה שמגיע ראשון או שני. ומה כל כך מעניין בשני הבטלנים האלו? נכון שעוד לא שמעתי את סיפורם (מה שסביר להניח שכולם עושים כעת..) אבל הם נראים לי כמו צמד ילדים מפונקים, שלא הרימו מעולם שק קמח ולא ניקו אפילו פעם אחת את חצר ביתם.
אבל שוב, אני אינני רגיל לשאול שאלות בקול וליד אנשים רבים, אז שתקתי והתיישבתי ליד המעגל בדממה.
הילדים, שהפנו את מבטם אלי כשנכנסתי, שבו להביט בחדשים, ואלו המשיכו בסיפורם.
'..אז כמו שכבר אמרנו- אחרי שחצינו את הנהר הגדול, הגיעו לפתע שודדים רעולי פנים עם חרבות שניצנצו בחושך הלילה. הם איימו שאם לא נביא להם את שקינו שהכילו חפצים ייקרי ערך- יהרגו אותנו במקום. הבאנו להם את השקים. לאחר שהסתלקו נזכר לירון- 'השרשרת! שרשרת הזהב של אמא!"
הדוד נכנס הבייתה והיה מופתע (לפחות כמו שהייתי אני) לראות את כולם ישובים כך.
מיד כשנכנס קמו כולם והתחילו בתפקידיהם- מי לסדר את השולחן, מי לבשל את הדגים שלא נמכרו בשוק עבור ארוחת הערב, מי להדיח את הכלים שנשארו בכיור.
הופתעתי לראות את האחים קמים ממקומם ומרגישים נבוכים מכך שאינם יודעים כיצד לעזור. אז כנראה שיש להם חינוך כלשהו.
בזמן הארוחה, שכחתי לשאול את רולי את השאלות שניקרו במוחי כל היום ולהוסיף עליהם את הסיבה מדוע כולם הגיעו לפני לצריף, ומה היה תחילת סיפורם של השניים. אוףף. אצטרך לחכות עד שנלך לישון ואז לשאול אותו, במיטה.
כשהגיע הזמן, נכנסנו לחדר ומצאנו בו שתי מיטות נוספות- כנראה לחדשים. רולי היה כל כך עייף שלא יכולתי ולא רציתי להעיר אותו שנייה אחרי שנרדם, כשנכנסנו למיטה.
עם השאלות אצטרך להמתין למחר
.
דובדבנית, זה ממש יפה!! גם אני דמיינתי את לירון ולינור צמד מפונקים….
תודה 😊
ואווו!! איזה סיפוררר!!! אני אוהבת תסגנון הזה, יש לי איתו קצת הזדהות… את כותבת ממש יפה. כשרונית😍
אני מאוד רוצה להמשיך, אבל יש לי פחד בלעלות משומה😉
בשביל זה יש שמות בדויים;)
אותי מזהים בשנייה איכשהו😜
וזה לא רק האנונמיות…
אוףף מלח😥
עצוב לי לקרוא על הפחד שלך בלעלות סיפורים ושירים שאת כותבת.
באיזשהו מקום אני מבינה אותך, גם אני פוחדת במעגלים מסיומים לפרסם מה שאני כותבת
ואולי לכן יותר עצוב לי לקרוא את זה – על זה נאמר הזדהות.
אולי תנסי כן קצת לפרסם לנו? תנסי אותנו?
אולי רק המשך של זה?
ואולי לא. ואם כך אני ממש מבינה אותך💖
תודה, את חמודה😍
אל תהיי עצובה בשבילי, הכל בסדר😉
אויש… עצוב לי שאת מזדהה, שקשה לך לשתף ממה שאת כותבת…
אני מעדיפה שלא בנתיים, לא יודעת מה הסיבה, אבל זה ככה יוצא.🙃
דווקא העליתי 3 שירים במהלך הארבע שנים הרצופות שאני כאן…😜 עוד בההתחלה העליתי שיר אחד, על איזה התמודדות מסויימת שלי שאני חווה, ובנתיים עד שזה עלה בנות הגיעו אליי-לשם האמיתי שלי-אז ביקשתי מהאתר שימחקו לי לפני שיעלו את זה😅
וסיפורים העליתי בתור תובנות לחיים… והיו כמה דברים שכתבתי יחד עם מקלות בגלגלים, היינו צוות בייגלה, איזה ישן זה😂
אז זה לא שבכלל בכלל בכלל לא..חחח
חמודה שאת בעצמךך💖😁
חחח תודה☺️
יואו אני אוהבת כאלה דברים🤩
נראה כמו אתגר כתיבה כזה..
כולנו ישבנו ושתינו את החלב של הבוקר כשהדוד נכנס איתם פנימה.
לירון ילד גבוה, הוא נכנס כשחיוך שובב על הפנים שלו ולינור היתה קטנה ממנו ומכולנו, בסך הכל בת חמש, היא הביטה בנו מבוישת ואחזה בחולצת אחיה והוא בחיוך הסתובב אליה וליטף את פניה הקטנות תוך כדי שהוא לוחש משהו באוזנה ובתגובה חיוך גדול האיר את פניה ובת צחוק זרחה על פני שניהם.
כולנו ישבנו נדהמים, פעם ראשונה שראיתי מקרוב קשר של אח ואחות, שיכולתי למשש מה זו משפחה.
ג'וני הראשון שהתעשת ואמר שלום חביב וכולנו אחריו חזרנו בהד.
הדוד אמר לירון ולאחות ללכת איתי וביקש שיעזרו לי ובנוסף שיקטפו מהפרות שצומחים בסביבות הנהר.
בדרך שתקתי, מעולם לא ידעתי איך מפתחים שיחה עם ילד זר, מעולם לא דיברתי עם עוד ילדים חוץ ממי שגדל איתי בבית. אבל לירון, הוא היה וותיק ותיחקר אותי בחביבות על החיים שלנו וסיפר כבדרך אגב שהם גרו בדומסאן עד לפני שנה, ושאז המלך של העיר שלהם החליט שהוא רוצה את ההורים שלהם למשרתים שלו, לא הייתה להם ברירה, לפי החוק הם היו חייבים ללכת ובליווי משטרתי הם נפרדו ממנו כניראה לעולם.
החוק בדומסאן אומר שרק כאשר אחד הילדים או ההורים נמצא על סף מוות, ניתן למשרתים לראות את יקיריהם.
לינור החלה לבכות ולירון ליטף אותה , הרגיע ולחש "בקרוב תיהיה הפיכה בדומסאן, ואבא ואמא יחזרו אלינו, ואמא שוב תקלע לך בשיער 'קרישדה' יפיפה ותחבק אותך"
"קרישדה?" פציתי את פי בשאלה .
"אהה, זה תסרוקת של העיר שלנו" הוא אמר בביטול ואני הנהנתי ובתוך תוכי קינאתי בו בכל כולי, יש לו משפחה, יש לו אבא ואמא.
הגענו לים והתיישבנו על שפת הנהר, פתחתי את החכה והתחלתי בעבודתי.
"תגיד, דימו, בן כמה ג'וני?"
"נראלי בן תשע עשרה" עניתי בלחישה
העיניים שלו הצטמצמו מעט ואני לא הבנתי מה אמרתי. "הוא לא חושב להתחתן?" הוא שאל המום מעט "אצלינו הגברים התחתנו בגיל שמונה עשרה. מתי פה?"
אממ האמת שלא ידעתי מה לענות לו "לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה" בעיניי ג'וני היה ילד.
"ובן כמה אתה?" הוא הביט עלי בפה פעור, כמנסה לעמוד את הנזקים
"בן חמש עשרה" ופתאום בהבזק שלא ידעתי שקיים בי, הבנתי שגם אני בקרוב הולך להתחתן, בסך הכל עוד שלוש שנים,
פתאום הבנתי שיש חיים חוץ מלדוג דגים, לאכול, לקום ולישון. פתאום רציתי לברוח מהדוד,
רציתי לחיות.
אעעע
אמאלה
אהבתי ממש את הכתיבה שלך יצורה
יאוו תודה אימוג'י
איזה כיףף💖
יווו זה ממש יפה!!! אהבתי שדימו החליט לברוח, לחיות, זה ממש חזק!!
משמח לקרוא שאהבת
תודה נשמה, אמונה
💖