עורכים שולחן /פנחס

היא רצה ממקום למקום, מנהלת את כל העולם. טלפונים, אישורים סגולים, תולה מודעות, מודיעה בכיתות.
את עומדת בצד ואומרת "נו בטח, מה הפאנץ'? הכל בשביל הכבוד, שום דבר כאן לא אמיתי"

היא מתנוענעת במרץ, מצח מקומט, עיניים רציניות. כל כולה בתוך הניגון. וקשה לך עם הצביעות, מה היא משחקת אותה. שום דבר שם לא לשמה, היא צריכה להרשים את המשפיעה הדגולה…

מוכר, אה?

לפנחס גנים מגוונים למדי. מצד אמו- הוא נכד של יתרו "כהן מדיין", ההוא שפיטם עגלים כדי לשחוט אותם אח"כ לעבודה זרה. ומצד אביו- הוא בן של אלעזר הכהן ונכד של אהרון כהן גדול.
כשפנחס קם והורג את זמרי בן סלוא, יוצאים עליו השבטים  "הַרְאִיתֶם בֶּן פּוּטִי זֶה שֶׁפִּטֵּם אֲבִי אִמּוֹ עֲגָלִים לַעֲבוֹדָה זָרָה וְהָרַג נְשִׂיא שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל?"
אתם רואים את ה"צדיק" הזה? חושבים שהוא הרג את זמרי מתוך קנאות לה'? ממש לא! שום דבר פה לא ממניעים אלוקיים, הוא פשוט דומה מדי לסבא שלו, ירש את הגנים האכזריים. מסוגל להרוג את נשיא שבט שמעון, כשבכלל המטרה של זמרי בחטאו היתה להציל את כל השבט"

מטרת השבטים היתה, להגן על כבודו של משה, שלמרות שישנה הלכה "הבועל ארמית קנאין פוגעין בו"- משה לא הגיב לחטאו של זמרי, ופנחס הוא היחיד שלקח את המושכות לידיים.

כאן התורה מרגיעה את ההאשמות שמטיחים בפנחס ומאירה את הייחוס שלו באור חדש.
עם כל ה(אי)כבוד שפנחס הוא נכד של יתרו, הוא גם נכד של אהרון הכהן, שאוהב שלום ורודף שלום!
המניע היחיד שעמד לנגד עיניו של פנחס כשהוא כיוון את הכידון לעבר זמרי- הוא לשים סוף למגיפה ולהביא שלום בין עמ"י לקב"ה. לכן חוזרת התורה על הפירוט של צד האבא. רש"י לא מציין שאהרון היה כהן, מבחינתו המעלה בלהיות נכד של אהרון היא מידת השלום ואהבה שטבועה בו. התורה כן מציינת את התואר של אהרון כדי לענות לשבטים "אתם מייחסים אותו לסביו "כהן מדיין"? הייחוס הדומיננטי אצלו הוא אהרון- כהן לה'.

ואם בהתחלה חשבנו שזימרי הוא הגיבור והחסיד שהסכים להקריב את עצמו בשביל השבט ופנחס האכזרי שהורג נשיא בלי להניד עפעף- עכשיו הקערה מתהפכת על פיה. זימרי מנע מהשבט שלו לחזור בתשובה בכך שהצדיק את החטא וניסה למצוא היתרים, וזוהי אכזריות.
ואילו פנחס שהיה קנאי לה' באמת והראה לעם איך צריך לנהוג, הוא בעל החסד בכל הסיפור..

זוכרת את העסקנית והשפיצית מתחילת הפוסט?
אז בפעם הבאה שאת נתקלת בהן, ועולה לך איזה אאוץ' מקנא ללב
והמחשבה הראשונה שלך היא שהכל חיצוניות או מניעים אישיים, ובכלל, מה היא מתגאה בעבודת ה' שלה? (ככה אני מנקה את המצפון שלי, אה?;))
תהיי רגע כנה עם עצמך. אם היא מתלהבת מהחסידות, תורה ומצוות, למה שאני לא אנסה להגיע גם לדרגה הזו?

וזכרי:
דבר ראשון- מי אנחנו שנשפוט? אף אחת לא באמת יכולה לדעת מה עובר בליבה של השניה, גם לשבטים היו הוכחות נגד פנחס אבל ה' שקורא את הלבבות של הברואים שלו הכי טוב דווקא הוכיח אחרת.
דבר שני- ברגע שאת אומרת לה "אה, מה את חיה בסרט שאת עושה אתזה מחיבור פנימי, שאת רוצה לעשות נחת לרבי, הכל אינטרסים וכבוד, שום דבר לא אמיתי" את בעצם גורמת לה לא לעשות אפילו שלא לשמה- וחבל.
ודבר שלישי יפה וטהור ברמות- "מתוך שלא לשמה- בא לשמה" לכולנו בביפנוכו יש את החלק שעושה הכל לשמה, שהאינטרס היחיד שלו בקיום המצוות הוא חיבור עם הקב"ה. המעשים הטובים שאנחנו עושות גורמים לנו רק לגלות אותו, וזה הפירוש האמיתי למתוך שלא לשמה- בא לשמה.

שנזכה לקיים את כל המצוות מתוך חיבור ואמת, שנדע להתלהב מאלוקות באופן הכי פנימי ואמיתי

ו– פנחס הוא אליהו, שמחכה לבשר לנו על הגאולה. שתבוא ע"י הקנאות שלנו לדברי ה' בתוך המגיפה הרוחנית ששוררת בגלות, קנאות ממניעים טהורים שמביאה גם לשלום בעולם, עד לשלום המושלם בגאולה האמיתית והשלימה.

גוט שבת עם משיח

(מעובד ומתומצת בהחלט מליקו"ש כרך ח', שיחה א' לפרשת פנחס)