דיסלקטית.

המילים מקפצות ולא אני לא דיסלקטית
הדמעות הן לא פונקציה גיאומטרית,
הלימודים דפקו את השכל למי בכלל יש זמן,
כשבמקום ללמוד הלב צובר מטען,
הכאב לא עוזב והלב ממשיך לבכות,
המצפון הורג והמבט שלי מתמיד לבעוט,
בטוב וברע שונאת לפגוע באנשים,
אבל מה לעשות שטריגרים את כל הצורה משנים,
אז אני מתכסה בשמיכה מנסה להיות מוגנת,
ולא מבינה למה הרוח עדיין נושבת,
יורקת לי בפנים מזכירה שאני כלום,
שכל מה שאני עושה גם ככה יוצא עקום
ועד שיש משהו טוב גם אותו אני זורקת,
במקום לצעוק לא יוצא לי קול רק דם יורקת,
והם כבר נעלמו מזמן בעבר
ושום מכונת זמן לא תחזיר את מה שהיה ועבר
עוד בגרות לא למדתי, הממוצע שואף לרדת,
אבל למי בכלל אכפת אני מצויין אומרת ונעמדת,
יכולה לשמור בפנים הכל, אסור לי להיות המתפרקת
לא חשוב שבפנים בתוך תוכי אני כולי מפורקת,
אז לוקחת נשימה וממשיכה את היום,
אני צוחקת ומחייכת אבל הכל נשאר באותו מקום.