כל מה שלא יכולתי לומר

נכון שיש לי השפעה, אבל..
מורה שלי… מקווה שיצא לך לקרוא את זה..
כן…אני הילדה הכי מקובלת בכיתה. זו שתמיד במרכז המעגל. וכן- יש לי השפעה מאוד חזקה על בנות הכיתה.
אז בעצם אני אחראית על הכל, הבלגן, הצחוקים, השטויות, הכעס והתלונות של התלמידות, אני אחראית על הככללללללל בעצם, גם אם למשל הכיסא נופל ומפריע באמצע השיעור זה אני עשיתי, כי אני הכי מקובלת, ויש לי השפעה, אז מן הסתם שכל החוטים בידיים שלי ואני מזיזה אותם איך שבאלי. התלמידות אצלי בכיס, המורות, הביהס, ובעצם… מה לא?
אז זהו… שזה… לא ממש ככה…
אולי אפילו נשנה קצת את סדר המילים. זה-ממש-לא-ככה-!!!
נתחיל מחדש:
אז כן -אני הילדה הכי מקובלת בכיתה. זו שתמיד במרכז המעגל, וכן-יש לי השפעה מאוד חזקה על בנות הכיתה.
אבל אני לא אחראית על הכל. אפילו ממש לא!!
ואני אומרת את זה כל הזמן, וכמובן שאת מהנהנת שכאילו זה הדבר הכי ברור בעולם. אז למה כשקורה משהו העיניים שלך ננעצות בי לשיעור שלם?
ולמה בדיוק אותי את צריכה להוציא לשאול מה אני יודעת על הבלגן אתמול? ולמה תמיד כשיש מקור רעש לא מזוהה בשיעור המבט שלך מופנה אלי? מה, את לא יכולה לא להסתכל עלי מעל חמש שניות? די! זה מעצבן להיות בכזה מקום מואשם כל הזמן! שמרגיש שלא מאמינים לך. זה מעצבן וזה עצוב . כי את בקושי מכירה אותי מתחילת שנה, אבל הדבר היחידי שנחרט אצלך זה שאני ילדה מופרעת שאחראית על כל הבלגן בכיתה. אין לי כוח לנסות לשנות את הרושם השגוי הזה. אני גם לא במקום הזה. של הרושם. אני יכולה לשרוד עם זה למרות העצבים ואי הצדק.
אבל את הפסדת אותי כתלמידה. כי קשר נבנה על אמון ואם אין אמון- אין קשר.