שביל דו-סטרי

הצמד לימין.

"דיתי! סוף סוף!" סבתא כמעט צועקת כשדיתי נכנסת.
"הכל בסדר איתך נשומהלה שלי?" סבתא ממהרת אל דיתי שעומדת ליד הדלת.
"כן. ברוך השם."
זו הצגה? או שהיא באמת התכוונה?
"מעל לארבע שעות היית מחוץ לבית…"
"המממ… כן. הלכתי להרגע בים…" דיתי אומרת בקול עצוב.
"ונרגעת?" סבתא שואלת. נראה לה שכן.
"כן. ברוך השם." דיתי מחייכת. ברוך השם.
דיתי נכנסת למטבח. מזמזמת שיר.
סבתא מנסה לא לשמוע מה היא מזמזמת. מי יודע מה.
"ואם גם אתאמץ בעיצויות ותחביליות…" ריבון העולמים.
סבתא מחייכת. לא יודעת אם דיתי שרה את זה סתם או בגלל שהיא ראתה אותה.
דיתי מכינה קפה. מברכת.
סבתא לוחשת אמן.
מה קרה שהילדונת ככה פתאום?
אולי זו הצגה?
דיתי ניגשת למקרר מוציאה ירקות.
"דיתי?" סבתא שואלת.
"מה קרה? אני מכינה מרק לארוחת צהריים."
איך היא נהייתה מלאכית כזו?
כשהמרק מוכן ליבי מגיעה.
"דיתי?" היא מתפלאת לראות אותה במטבח ולא נעולה בחדר.
"מה יש ליבונת?" דיתי מוזגת מהמרק לקעריות.
גיטי נכנסת. "שלום סבתא." היא לוקחת מים מהמקרר.
צפוף לדיתי במטבח. אבל אין לה לאין לברוח. אין לה את הפלאפון שלה. היא גם רוצה לנצח. היא לא תצא היום עם לאי.
ה' יעזור לה.
אולי היא תתקשר לתמי.
קצת מביך לה. היא תחכה כמה ימים ואז תיצור קשר.
היא מוזגת לליבי מיץ. מתיישבת לאכול.
"סבתא את הכנת את המרק?" גיטי שואלת. המרק של סבתא קצת שונה.
היא התגעגעה למרק של אמא.
אבל איך סבתא ידעה את זה?
"לא. דיתי הכינה."
הא. דיתי זכרה את המתכון ההוא. ידעה שהיא מתגעגעת לזה. מחוות פיוס? על מה שקרה אתמול?
"הא. נחמד." היא מנסה שהקול שלה ישמע נורמלי.
"יצא טוב?" דיתי תולה בה עיניים.
"יצא מעולה!" ליבי מחמיאה. פוטרת את גיטי מלענות. גיטי לא עונה.

בנתיב הימני.
"זה אחד הדברים שהיה לי הכי קשה. כאילו אני  עושה את זה רק כשאומרים לי…"
"ולא חשבת להביא את זה מעצמך?"
"תמי, זה עבודה. גם חז"ל אומרים שזה עבודה. אז כשלא ציוו אותי פשוט התחמקתי מזה…"
"ועכשיו?" תמי שואלת.
דיתי נאנחת. "אני רוצה. רוצה לעשות את זה מבפנים…."
"ומה מפריע לך?" תמי חשבה שהקטע הקשה זה חוסר הרצון. העניין.
"שזה לא בא בקלות. שצריך להתאמץ… ואת אף פעם לא מרגישה שעשית את זה טוב…" הלוואי שהיא הייתה מהבנות האלה שמתפללות עד השיעור. שאומרות תהילים כל פעם שצריך. שמרגישות שזה מה שמחזיק ומרגיע אותן.
אבל היא בקושי מסוגלת להתפלל תפילה קצרה.
אותה מרגיע ערב סוער עם לאהלה. בוקר בים. לא תפילה.
"אבל צריך את העבודה…. מה שווה שזה בלי להתייגע?" תמי שואלת.
"לא יודעת מה זה שווה… אבל בגלל שאין לי כח אני מפסידה מלכתחילה…"
"וזה כואב לך?" תמי שואלת.
"אולי. כאילו ביום יום אני פשוט לא חושבת על זה.. אבל עכשיו… היום לא התפללתי שחרית. ויתרתי על העבודה והמאמץ…"
"אז תעבדי עכשיו. תקחי סידור ותתפללי שתים עשרה עכשיו."
דיתי חושבת. "טוב." תמי מגישה לה סידור.
"קחי לך עשרים דקות. תתפללי בקול אין כאן אף אחד בבית. וגם לא אמור לבוא.
ובשבילך…" תמי ניגשת לנגן שלה. "יש כאן שיר וואקלי על תפילה. אחותי שמעה אותו בשלושת השבועות… והיא הכניסה לנגן."
"מי, מי אנוכי, שאזכה להתפלל, לפני הקב"ה, שהוא קל גדול ונורא.
אוי הייליגער באשעפער די האסט געבעטן דאווענען. אוי אוי דאווענען פאר דיר.
אוי אוי גרויסער באשעפער, וועל איך יעצט דאווענען,  אוי אוי דאווענען פאר דיר.

גרויסער באשעפער וועל איך יעצט דאווענען. עכשיו. פאר דיר.