שביל דו-סטרי

בנתיב השמאלי.

הדלת של האמבטיה נפתחת. סבתא קמה מהספה. היא בקושי ישנה. שבע בבוקר. דיתי יוצאת. רואה את סבתא. סבתא מסתכלת עליה. אין לה מילים בפה.
היא הולכת למטבח. מוזגת מים לכוס.
לא נוטלת ידים. לא מברכת. סבתא עוקבת אחריה. הבנים אמורים להתעורר. זה לא טוב שהם יראו את דיתי ככה.
היא שולחת את דיתי לחדר שלה לישון נורמלי. "ישנת מתוקה על הרצפה כל הלילה?" המתוקה לא עונה.
הולכת לחדר נועלת את הדלת.

שרולי מתעורר ראשון. מעיר את אלי ויהושע.
"תודה שרולי." לסבתא אין כוח. "אני הולכת להכין לכם סנדוויצ'ים."
אחרי עשרים דקות חבורת הבנים מחוץ לבית. סבתא ניגשת לחדר של דיתי. היא ישנה. נראה שחזק. היא קוראת לה. דיתי לא עונה. הגיוני. שתישן.
היא מסתובבת מגיעה לחדר הבנות מעירה את ליבי. גיטי מתעוררת. "את הולכת ללימודים?" היא שואלת את גיטי. גיטי מהנהנת. אין לה ברירה. שלפחות היא תהיה מצוינת.
רבקה קליין ממשיכה למטבח. אומרת ברכות השחר מכינה קפה לה ולגיטי.
גיטי וליבי יוצאות. היא נעמדת להתפלל. כשהיא עומדת שמונה עשרה היא שומעת את הדלת נפתחת ונסגרת.

כשהיא מסיימת להתפלל היא הולכת לחדר של דיתי. הילדה לא בחדר.
"דיתי?" היא קוראת לה. יהודה מגיע מהחדר שלו. "אוי. חשבתי שאתה יצאת! זו דיתי שיצאה! מי יודע לאן?!"
"דיתי יצאה?" הוא מנסה להתפקס בקושי ישן בלילה.
רבקה מבחינה שהוא עייף.
הוא עומד עם התיק טלית תפילין שלו. לא יודע מה לעשות.
"תצא להתפלל. אני אתקשר אליה."
הוא יוצא.
היא מתקשרת לדיתי.
לא עונה.
היא מנסה עוד פעם.
"הלו דיתי?" היא שואלת כשדיתי עונה.
דממה.
"דיתי? את שומעת אותי?" היא מסתכלת בפלאפון. היא בשיחה זה לא התנתק.
"דיתי איפה את?" היא מתחילה לדאוג.
"בים." בדרך לים יותר נכון.
"מה את עושה שם?" רבקה שואלת.
"כלום." הקול של דיתי ריק.
"אז למה את הולכת לשם?" רבקה מנסה לדובב את דיתי.
"ככה."
"יש לך תשובות יותר ארוכות? את עונה לי כל פעם במילה אחת." היא מנסה להכניס הומור.
"לא." דיתי רוצה לנתק. לא מבינה למה היא לא עושה את זה.
"מתי את חוזרת?"
"לא יודעת. להתראות." היא מנתקת.
רבקה המומה.
מה יש לילדה הזאת? איך היא נהייתה כזו?

השתלבות.
"קדימה לים!" תמי צוחקת כשהן יושבות ברכב של שרי.
שרי מדליקה שירים. "נפשי, נפשי, חמדה."
הן שרות ביחד עם הרדיו. מנסות קול ראשון וקול שני. צוחקות.
"אולי בפעם הבאה הקטנות יבואו גם?" היא שואלת את יעלי.
"אולי. את רוצה?" היא כל כך שמחה שתמי משתלבת עם הקטנות.
"כן בטח. זה יהיה כיף."
הן מגיעות לים. "לים, להיוולד מחדש…" יעלי מזמזמת. שרי צוחקת. הן מתיישבות על הספסל הקבוע שלהן נושמות את האויר.

בחורה מתיישבת על הספסל שלידן. מסתכלת על קו האופק.
תמי בוחנת אותה. היא מוכרת לה ממקום כלשהו.
כנראה מישהי שדומה לה או משהו.
תמי מחווירה. הבחורה הזאת דומה לאישה ההיא. שבאה אליה בלילות. זאת שנהרגה. שרי מסתכלת על תמי. מבחינה שהיא חיוורת. "הכל בסדר תמר?" תמי נועצת מבט בבחורה הזרה. הבחורה מסתובבת העיניים שלה נפגשות בעיניים של תמי. תמי פוקחת עיניים לגודל מבהיל. "תמי מה קרה?" יעלי מודאגת. "מה יש לך?" היא מנענעת לה את היד. תמי לא מורידה מהבחורה ההיא את העיניים.
"את מכירה אותה?" יעלי מנסה להבין מה הבהיל את תמי כל כך.
תמי קמה. רועדת כולה. יעלי נבוכה לא יודעת מה לעשות.
"את קליין?"
הרעד של תמי מדבק. דיתי מתחילה לרעוד. יעלי מסתכלת המומה על הבחורה שמהנהנת.
"את קשורה לנחמה קליין?" נחמה קליין זה לא שם נדיר. אבל בשביל דיתי יש רק אחת כזו.
היא מהנהנת שוב. "הבת שלה." היא לוחשת. לא מבינה למה.

"אלוקים." תמי לוחשת מתחילה לבכות. לדיתי לא נעים. "את הכרת את אמא שלי?" היא שואלת. יעלי מתקרבת לתמי עוזרת לה להתיישב על הספסל ליד הבחורה ההיא. קליין.
תמי בוכה. ליעלי פתאום נופל האסימון. נחמה קליין. החרדית שנהרגה בתאונה. איך תמי זיהתה את הבת שלה?
"אנחנו היינו עם אמא שלך בתאונה." היא אומרת לבחורה ההיא מסתכלת לה בתוך העיניים.
"איך קוראים לך?" שרי ניגשת גם. מנסה להקליל את האווירה הכבדה במיוחד עם תמי שבוכה.
איך קוראים לה? איך האישה ההיא ידעה לשאול את מה שהכי מציק לה.
"יהודית- דיתי." שיהיה ככה. את עטלי היא תשמור לחברות.
יעלי שואלת עוד. מתעניינת. דיתי בכלל לא מבינה למה היא עונה. אולי זו מלכודת למשהו?
תמי מתחילה להרגע. היא נפרדת מדיתי מבקשת מספר פלאפון. דיתי נותנת לה את המספר הכשר.
"בואי אנחנו יוצאות עכשיו. את רוצה טרמפ?"