בנתיב השמאלי.
"אני לא יודעת… באמת שלא…" לגיטי קשה כל כך. מלכי קליין בת הדודה שלה מקנדה נהיתה כלה. מלכי לומדת בפנימייה. אבא שלה ר"ם בישיבה במונטריאול אותה שלחו ללמוד בארץ.
אבא שלה רצה חתן ישראלי. והיא קטנה מגיטי בכמה חודשים.
סבתא קליין בלחץ. היא רוצה לראות את גיטי מתחת לחופה. גם ככה גיטי בת תשע עשרה וחצי. "גיטי, לשדכנית יש שמות טובים. תתחילי לפחות."
"אני לא יכולה. מי יהיה פה עם הילדים?" איך בדיוק להתחיל? בלי אמא?
ודיתי לא בכיוון של לחזור לשגרה למרות שעברה חצי שנה.
ואברומי בישיבה.
גיטי עם הילדים. משתדלת.
אבל שרולי שהשנה יעשה בר מצווה?
אלי שבן עשר?
יהושע שבן שמונה?
ליבי שבת שבע?
היא הבכורה. במשפחה של שבע ילדים. יתומים.
"ה' יעזור. אבל גיטי את צריכה לדאוג לעצמך עכשיו. לא לאחים שלך."
גיטי נאנחת. "זה יכניס אותי ללחץ. ליבי צריכה אותי שפויה. ושרולי שהשנה עושה בר מצווה…" בלי אמא.
"גיטי, זה מורכב מידי אבל לחכות זה לא אפשרות. אני אבוא יותר להיות עם הילדים. אני אדבר עם דיתי שאת צריכה לעבור שלב ושהיא תהיה יותר…" סבתא זורקת הצעות. העיקר שגיטי תגיד כן.
"אולי אני צריכה לדבר עם דיתי… תשאלי את אבא, סבתא, אני לא יודעת…" לא מלחיץ אותי שבת דודה שלי שאני בקושי מכירה כלה.
אבל את סבתא קליין זה כן מלחיץ.
והיא רוצה לראות את גיטי מסודרת.
גיטי עם לב זהב. והילדים הם העיקר אצלה עכשיו.
ואחר כך?
לא יהיה מאוחר מדי?
סבתא משאירה את גיטי במטבח. עם המחשבות. יוצאת להיות עם הילדים הקטנים.
גיטי יוצאת כמה דקות אחריה. היא חייבת לדבר עם דיתי. היא לוקחת את הפלאפון שלה הוא מצלצל. "היי גיטי! את לא מאמינה!" פרומי חברה שלה מהכיתה בפלאפון. "דינה לוינגר כלה!" עוד אחת. סבתא ממש תיבהל.
"וואו מזל טוב!" היא מנסה שהקול שלה ישמע נורמלי.
סבתא מתבוננת בה. סימן שאלה בעיניה. "חברה שלי מהכיתה כלה…" היא לוחשת לסבתא. מקשיבה לפיטפוטים של פרומי בחצי אוזן.
סבתא נאנחת. גיטי סוגרת את הפלאפון.
"את לא רוצה?" היא שואלת אותה בלחישה. היא מתקשרת לדיתי. חייבת קצת לשחרר.
השיחה מועברת. שיהיה. ממילא דיתי מגיעה עוד מעט.
בנתיב הימני.
ליאת בעננים. ספיר ושיר במתיקות משתפות אותה בחיים שלהן. סוף סוף היא מרגישה אחות גדולה. היא מספרת להם על הסקול שלה נהנית לראות את העיניים שלהם מתעגלות בהתרגשות.
"יש לך באמת מורות חשובות כאלה?" שיר שואלת אותה.
"ומבחנים…" ספיר מוסיפה בלחישה. מזכירה לשיר את הציונים של שתיהן.
"ספיר את המבחנים שלכן תשאירי רגע בצד. מבטיחה לעזור לך. המורות ומבחנים בסקול שלי באמת בכמה רמות מעל אלה שלכן…."
שיר מחייכת. היא תוכל להגיד לעדן על הסקול של ליאת. יהיה מעניין.
ספיר קצת מודאגת על המבחנים.
"את באמת באמת תעזרי לי?" היא שואלת שוב.
"בטח. אל תדאגי…"
היא לא דואגת.
הפלאפון של ענת מצלצל. ספיר ניגשת. "זו תמי." היא אומרת בקול.
"אל תעני. אמא ישנה עכשיו." ולי אין כח לדבר איתה.
מאוחר מידי.
"היי תמי. לא אמא יושנת… ליאת?" ליאת מנענעת את היד. "לא. תגידי לה שאני לא יכולה עכשיו." היא לוחשת לספיר.
"היא לא יכולה עכשיו." ספיר עונה כמו ילדה טובה.
"אני אגיד לה. בסדר. ביי." ספיר מנתקת.
"פוווו. מה היא רצתה?" ליאת נושפת בכח.
"את אמא."
כנראה. אז מה היא רצתה ממני? למה היא ביקשה אותי לפלאפון?
ילדה מוזרה אחת.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
תגובה אחת
תקשיבי! כמה שאני לא אוהבת סיפורים על הווה ועל דתיים שיורדים וחילונים שעולים זה באמת אחד הסיפורים היפים שקראתי!
תכתבי עוד!
את כותבת 100מם ויש לי טעם של עוד
תודה רבה
(אני Hili)