על תנאי

״ג'וני, הכנת כבר שיעורי בית?״ שאל אלירן בקוצר רוח כששמע את צחוקו המתגלגל של ג'וני מהסלון.

״לא!״ באה התשובה בליווי אנחה קצרה.

״למה לא? עוד מעט אני הולך ואז מי יעזור לך, אה? באמת, במקום להשתולל היית יכול להוציא את המחברת הילקוט ולבוא אלי. עכשיו כבר מאוחר מדי! מה תגיד למורה?״

״שאתה עסוק בעבודה ולא יכול לעזור לי.״ ענה ג'וני בתמימות כביכול.

״לא, לא זה מה שתגיד לו! אתה תגיד לו שהעדפת לשחק במקום לעשות שיעורי בית!״ כעס אלירן, הוא נטל את הילקוט והשליך אותו לצד הספה. ״קדימה, אני רוצה לראות אותך מתחיל. אין לי את כל היום.״ ג'וני העווה את פיו בעלבון, אחר פרץ בבכי. נתן ובני התכווצו על מקומם, בני היסס. ״אה…אני יכול לעזור לו, אם צריך. ״

אלירן כאילו לא שמע את דבריו. ״יודע מה? בכלל לא אכפת לי מה תעשה, רוצה להיות העצלן של הכיתה? תהיה. אני לא אתאמץ בשבילך אם אתה לא עושה שום מאמץ מצידך. אני הולך עכשיו לעבודה, תקשיב למה שהם אומרים לך ואל תעשה שטויות.״ הוא יצא מהבית.

ג'וני הביט אחר הדלת הנטרקת בשפתיים חשוקות. ״אוווףףף…״ התיז בכעס.

נתן  התנער לפתע. ״למה? אתה כועס על אבא שלך?!״ ניסה להבין את הלך רוחו של הילד.

ג׳וני משך בכתפיו. ״הוא לא אבא שלי בכלל. ולכן זה מעצבן שהוא כועס עלי עכשיו.״

בני תהה. ״אז מי הוא בשבילך?״

ג׳וני העביר את לשונו על שפתיו. ״הוא חבר של אבא, אחרי שאבא מת הוא לקח אותי אליו. והוא אף פעם לא כועס עלי, חוץ מעכשיו… אתם חושבים שאני באמת הייתי צריך לעשות שיעורים?״ הוא נעץ בהם מבט תמים, מהורהר.

נתן התפתל מעט. ״אהה…אולי. אולי אם כל יום שתחזור מבית הספר תעשה את שיעורי הבית עם אלירן יהיה לך הרבה יותר קל. מה אתה אומר?״

ג'וני הניד בראשו כמסופק. ״וזה בטוח בטוח יעזור? אם אני אשכח יום אחד?״

״זה בסדר לשכוח לפעמים. כולנו בני אדם, נכון? אז תשכח יום אחד, אבל בשאר הימים כן תצליח. וזה מה שחשוב, לא?״ שאל בני תוך כדי קריצה לחברו.

״נכון. ותגידו לאלירן שלא יכעס, טוב? הוא נראה יותר חמוד כשהוא אוהב אותי.״

נתן כלא בכוח את צחוקו המתגלגל. ״הוא תמיד אוהב אותך, גם כשהוא כועס.״

ג'וני חייך. ״נכון שזה בדיוק כמו אבא אמיתי?״

״אתה נראה מוטרד, אפשר לשאול למה?״

אלירן גיחך במרירות. ״כי אני שולח את החבר שלי למלכודת מוות אולי?!״

נוריאל נראה מהורהר. ״אם כבר חושבים על זה ככה… אז אני אמור להיות מוטרד. לא אתה.״

אלירן צחק בעצבנות. ״זו בדיוק הבעיה. שאתה לא מוטרד, אתה אדיש כל כך למותך, אה?״

״איך אתה כל כך בטוח שיהרגו אותי שם?! מה אם הם רוצים ממני משהו אחר חוץ מאת הנשמה שלי?!״

״אתה כל כך אידיוט…לא יאומן!״ הביט בו בהשתאות. ״מה, אתה לגמרי חושב שהלוחמים הסורים רוצים לשבת איתך על קפה ועוגה? אני חושב יותר בכיוון של אקדח וקליע ישר ללב! ו- נשאר לברך ברוך דיין האמת…״ אמר במנגינה תלמודית משהו.

נוריאל פרץ בצחוק. ״אתה ישר ללמוד גמרא אתה…״ הוא הרצין. ״אבל… מה גורם לך לחשוב שבדיוק עכשיו הם ירצו להתנקש בי?״

״כי אתה ישראלי, יהודי אולי? כי אתה יכול לנסות לחבל בהם? כי הם לא צריכים ראש צמרת יהודי אצלם ורוצים לסגור חשבון? באמת, חשבתי אותך לחכם, אולי משהו השתבש אצלך בזמן שבילית כטרוריסט. ואולי גם כי נהנית מרצח יהודי- ״הוא השתתק משראה את פניו החיוורות של חברו הטוב. ״מצטער…״ לחש וידע שאינו מועיל לו בכלום.

נוריאל חייך קלושות. ״זה בסדר, יותר גרוע ממה שהיה כבר לא יכול לקרות״.

לאחר שהוריד את נוריאל בביתו – תוך שהוא מנסה לסחוט ממנו הבטחה שלא ייצא למסע המסוכן – וכמובן שלא מצליח בכך. עלה אלירן על קברו של מייקל, המקום היחיד בעולם שאיש לא יכול להפר את פרטיותו. רק שם העז לשפוך את ליבו. ״מייקי… אתה ידעת את כל הסיפור, נכון?! אז אולי אתה תעזור לי למצוא פתרון. אני לא קונה את דעתו של נוריאל, עד כמה שהסורים אכזרים הם לא יסתכנו כל כך רק בשביל לצפות ביהודי הורג יהודי.״ הוא השתהה לרגע ואז עבר נושא. ״רציתי לבקש את סליחתך…אני לא הייתי אמור לצעוק על ג'וני, עד כמה שהוא הכעיס אותי אני יודע שלא עליו כעסתי, אלא על העובדה שאני לא מוצא כל פתרון!!! וכל עוד אין לי ראיה מספקת בשביל נוריאל אין לי גם איך לעצור אותו!״ אנחה קלה. ״אלוקים! איך מגדלים ילד שיתחנך להיות מנומס וחברותי ולא פראי וגס רוח???״ אנחה נוספת ממעמקי ליבו, הוא החריש, כמו מקשיב לתשובתו האילמת של המת.

״זה פשוט מאוד.״ קול מאחורי גבו גרם לו לסובב את ראשו בחדות ולבחון את הבא. תום, כמה צפוי. ״במקום לחשוב איך לחנך את הילד. כדאי שתנסה לחשוב איפה להקים את הקבר שלו, ליד אביו מצד ימין, או אימו מצד שמאל?! ״ הומור שחור, עוקצניות טהורה.

״אתם לא תעשו את זה. אני צריך רק לחשוב היכן לקבור את עצמי, וכמובן – מי יהיה הבא אחרי שיקח את ג'ון תחת חסותו.״ גם הוא לא הוכשר כדי להיכנע כל כך מהר, ללא קרב. הוא העביר את ידו בשיערו השחור, החלק. מתכונן לבאות, לגרוע מכל.

תום הוציא בנונשלטיות רבה את האקדח מחגורתו. ״תשמע, אף פעם לא דברנו על כך, אבל האם אתה מאלא שמברכים משהו לפני שהם עוברים לעולם שכולו טוב, או מהאלה המבקשים בקשה אחרונה? אני מוכן לעשות הכל בעבורך, אם תרצה אחרוג מהמנהג ואותיר לך שתי בקשות.״

אלירן חייך במרירות. ״מתאים לי. בקשה ראשונה: עזוב אותי בשקט, בקשה שנייה: אל תיגע בילד שלי לרעה, ולטובתך. ״

״אה? לטובתי? מה מת יכול לעשות לי, חוץ מלהתגלות אלי בחלום?! תגיד יפה שלום לעולם – כי זה הדבר האחרון שעוד תראה.״ רוע נוטף מקולו הזחוח. אש של ישות עצמית בעיניו, האדם שמשחק בעולם כבכדור צעצוע. ״יש רק דבר אחד שאני אוהב בך, איך שאתה קורא לילד 'הילד שלי' ולא 'הילד של מייקל'. מעניין אם העדפת להיכנע למותו בשעה שטיפלת בו אז…אני כבר מדמיין את הכותרות בעיתונים. 'הרצחת וגם ירשת?' כולם יודעים שמייקל היה טבוע בכסף, מי יודע, אולי כעת, שהכסף שלו עבר אלייך. אדם מסתורי בשם פלוני אלמוני ידווח על "הסקופ" הנפלא וירוויח כמה מיליונים על הדרך…״

עיניו המבועתות של אלירן בהו בו בזעזוע. ״אתה לא תעשה את זה! זה…זה שפל המדרגה! אתה לא תהפוך מעשה טוב שעשיתי מתוך כבוד לחבר – לרצח ושפיכות דמים! ואם כבר מדברים, אתה מנסה לעשות את אותו הדבר כרגע.״

״מספיק דיבורים – עת למעשים. המשפט המפורסם של מייקל.״ הוא נהנה לראות את הבעתו הנזעמת של אלירן משהזכיר את שמו של המנוח. ״יהיו לך מספיק דיבורים, שם למעלה. מי יודע? אולי תפגוש שם בחברך הטוב מייקל'ה? ואולי גם נוריאל יצטרף לשלישייה…״ צחוק חלול, מרושע וחסר שליטה בקע מגרונו, ובשעה שקירב את פניו אל אלירן הלה יכול היה להריח באפו את ריח השכרות שיצא מפיו. ראשו נסוג לאחור, פניו מביעות את כל הסלידה האיומה שחש מתום הבוגדני הלזה…

״עצור!״ קול חם ותוסס, מלא ברצון להילחם, פרץ את הדממה שהשתררה ביניהם לרגע קט, שניהם הרימו גבות. רובי קוט, אחיו הצעיר של תום, בן העשרים. המשרת בצבא, זינק מאחורי אחת המצבות. מצר בליבו  על כבודם המחולל של המתים. תום צחק בזלזול. ״אז מה, אחי הקטן מחפש אקשן? חפש במקום אחר. עכשיו נא לא להפריע, ומוטב יהיה אם תסתלק מכאן לפני שגם אתה תהפוך לתערובת בשר ודם… אני אמנם שנאתי אותך כל השנים, ואני לא מתחרט. אבל קורטוב של אהבה נותר בי כלפי ההורים. ולכן לא אגרום להם לאבל הזה. היה "מקסים" להיפגש, כמו תמיד. נמשיך להיפגש בשמחות, אה?״ שיכור לגמרי. הרהר אלירן בחרדה, מי יודע מה מסוגל יהיה לעשות מתוך שיכרון החושים העמוק שלו…

״תוריד את האקדח, תום. לא כך הכרתי את אחי המוסרי, הערכי. מה קורה לך???״ הוא נדהם באמת. ציין אלירן לעצמו. הוא לא מציג. משהו מוזר מתרחש כאן, ואני אגלה מהו.

״רובי, אל תשחק באש, זה מסוכן. ״ אמר אלירן. נשמע כמו אמא קלאסית, חשב רובי באירוניה מהולה בכעס. ״רובי אני מתחנן, תשאיר אותי לבד, בסדר? אני אצא מזה, אל תקרא לאף אחד, תמשיך לפטרל. אתה עושה עבודה טובה וחיובית, עבודת קודש, למען עמנו. אנשים יסתדרו גם בלעדיי. מבטיח.״

רובי בלע את רוקו, ייסורי מצפון חזקים הציפו את ליבו עד גדותיו. אבל הוא הנהן, חיבב את אלירן ובטח בו שמה שהוא אומר – הוא מן הסתם יודע. או שפשוט, כמו כולם למד בדרך הקשה להעריץ סוכני מוסד.

דבריו האחרונים צלצלו במוחו כפעמון אזעקה והדליקו לו נורה אדומה במוחו בשעה שנסוג בזהירות, הכל נראה הגיוני. בקשות רגילות של אדם הנוטה למות. חוץ משתי המילים התמוהות: 'תמשיך לפטרל' מה זה שייך לכאן? הוא הרי ברח באמצע תפקיד – והולך לשלם על זה ביוקר, בצבא אין הנחות. כלל הברזל הוא משמעת, רובי מעולם לא היה חזק בכך. בתוך תוכו נהנה לחצות את הקווים האדומים ולחכות בקוצר רוח לגערה, או עונש מעניין. העיקר לדעת האם האיום, איום סרק הוא או רציני וריק מויתורים.

ואז הבין במוחו המשובש את מה שכל אחד היה מבין מהמילים התמוהות. 'תמשיך לפטרל' הכוונה היא, תמשיך להיות בסביבה. והמילים 'אתה עושה עבודת קודש' הכוונה שיעשה משהו שימנע את מותו של אלירן! המילים 'אנשים יסתדרו גם בלעדיי' מראה את ההפך, הוא הנכון. ככל הנראה יש לו מידע קריטי, שאולי גם בגללו תום חפץ במותו, שיכול להציל נפשות רבות מישראל, כי אם לאו, לא היה מסתכן להעביר מסר שקוף שכזה, יכול להיות שגם סמך על כך  שתום שתוי יין ואינו במצב של להבין חידות הדרושות להן טיפ – טיפה מחשבה.

רובי הסתובב בזהירות לאחור, פניו הביעו נכונות לקרב. תום חייך חצי חיוך מעוות, ״שלא תבין לא נכון, כל מי שמפריע לי בעת מילוי תפקידי יפגע מהתמ"ק הנחמד שלי…״

רובי החוויר אך נשאר עומד על דעתו. ״ייצור נאלח שכמוך, רוצח! תגיד לי, למה אתה נהנה לטבוח באחיך היהודים? מה החבר שלך עשה לך שמצדיק את זה?״

תום חייך בזחיחות. ״הוא מפריע לשלוות הנפש שלי, ואתה לא תקרא לו חבר שלי. הוא בין כה וכה היה אמור למות במקום אביאל, הוא אשם במותו, אין לי שום סיבה להשאיר אותו חי.״

קולו של רובי רעד כשאמר. ״חייהם של המתים לא ישובו, בין אם תרצח אחר תחתיו ובין אם לא, זה לא ישנה הרבה. אביאל לא יחזור,״ הוא ייצב את קולו במאמץ. ״הוא בטח מתהפך בקברו רק מעצם הרעיון ההזוי הזה, תום תוריד את האקדח. תעשה את הדבר הנכון לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא אוהב את מה שאני עושה כרגע. אתה אחי הבכור, תמיד היית לי מודל לחיקוי. אנא ממך, אל תוכיח לי שטעיתי באבחנתי.״

תום צחק בפראות. ״מודל לחיקוי? אני מצטער להרוס לך. אבל כעת יש לך רק שתי אפשרויות, האחת: להסתלק מכאן ולשכוח שכל זה קרה, והשנייה: ללמוד ממני…אני לא אסלח לך אם תחליט להתעמת מולי, לא כי אפסיד, כי אהיה חייב להרוג אותך. אני לא צריך עדים למעשי.״

אגלי זיעה נצצו על מצחו של רובי, הוא הגניב מבט מלא משמעות לאלירן שמצמץ בעיניו פעמיים, לאות 'תמשיך להעסיק אותו, אני אטפל בשאר'. רובי הניד בראשו בתנועה בלתי מורגשת שאחיו השיכור לא הצליח  להבחין בקיומה. ״תום, צר לי לאכזב אותך. אני לא אטוש אותו לבד עם חיית אדם הנקראת אח שלי. הוא יותר חשוב לי מהכבוד שלי ומעצמי. הוא שמר איתי על קשרים חמים כל התקופה שלאחר מות ההורים, אתה אפילו לא חשבת להתקשר. אני לא אגרום לו לנזק, ובטח שלא לנזק ממך.״ עיניו בערו.

תום צקצק בלשונו. ״חבל, חבל…אני חושב שהגיע הזמן להיפטר ממך אחת ולתמיד. אולי אפילו תמות כמו שרצית, מתוך כבוד על מה שעשית למען העם היושב בציון….לא כך?״ הוא סקר את הפנים החיוורות שכעת האפירו.

ידו של רובי רעדה על ההדק. ״תום, אם תהרוג אותו אתה תהיה הבא בתור.״ הוא העיף מבט אל אלירן שהניד בראשו קלות. תום סבב אליו בזעם. ״אתה יודע שהוא אשם במותו של אביאל, על מי אתה מגן? הוא הרג את אחינו! ואני חושב שאם הדרך הזו אינה חביבה עליך אני אהרוג את שניכם. אל תתן לי את התענוג הזה. אני חושב שאתה איש צבא מעולה, ואח…אה, בסדר. לא חבל? סיים את הצבא, תמשיך כמוני בדרך למוסד, או שלא. אתה לא טוב בשמירת סודות.״

רובי חרק בשיניו. ״שתוק. אין לך זכות.״ אצבעותיו לפתו את אקדחו בחזקה, ברכיו רעדו.

תום צחק, ״אין לי זכות, מה?! ספר לכולנו מי הסגיר את הסוד של ההורים, שבגללו הם מתו, אתה או אני? אתה גם כן אשם בכך שאין לנו משפחה. אז מפני שאתה מעכב אותי אני חושב שאתה צריך לדעת היכן מקומך. אחרי שתיפגע מהתמ"ק הזה, לא יהיה לך מה להוסיף עוד, או ש-״

קול דריכה קלה נשמע, תום לא הספיק להסתובב חצי סיבוב כשנורה. רובי הרים אל אלירן מבט חיוור ומזועזע. הלה חייך חיוך רפה. ״מצטער, לא היית אמור להיות כאן, אבל בכל זאת, תודה לך. אתה גם יכול לחזור למפקד שלך, אני כבר אדבר איתו.״

רובי הפנה את מבטו השואל אל תום ששכב על הארץ, נאנק. אלירן חייך שוב. ״אל תדאג לו, אני אטפל בו, חבטה קטנה וחור ברגל… לא משהו שהוא לא יכול להתמודד איתו.״

רובי העביר יד על עורפו, נבוך. ״א…אבל…״

״רובי, אתה ידעת מה אתה עושה כשעצרת אותו, על אף שהוא אחיך. נכון? אנשים משלמים על הטעויות שהם עושים. ותום טעה – ובגדול.״

בהמשך תבין שגם אתה טעית, הרבה הרבה יותר…

המשך יבוא בפרק 4 אי"ה.