ממלכת האור

אי שם בהרים, שוכנת ממלכה עתיקה ושלווה. שטופת שמש הייתה הממלכה, והאנשים הילכו בה בחיוך רגוע.
ובא יום, ועננים שחורים התקדרו מעל שמי הממלכה, הולכים וגדלים עד כי עלטה שררה בערים ובשדות, בבתים ובשווקים, בעמקים ובהרים…
בהלה גדולה אחזה באנשי הממלכה, אספו הם גרזנים ומוטות, כלי משחית מצורות שונות, התקבצו יחדיו להלחם בחושך.
המון רב היה שם, בשאגה הסתערו הלוחמים 'הלאה חושך!', ונפלו זה על זה, נלחמים בריק.
ועברו ימים, מלחמת החושך דעכה, כוחם של הלוחמים תש, ורובם הגדול של אנשי הממלכה התרגל לחושך.
מי מתוך אמונה שזהו רצון האל, ומי מתוך כוח ההרגל והשגרה.
זכר הימים המוארים, ומראה הארץ שטופת השמש נשכחו מזכרון העם.

היה עוד קומץ קטן של לוחמים שהמשיך להאבק בחושך, בקול תרועה רמה, נאומים, סכינים ולהט שמשנה לשנה הלך ודעך.
יום אחד הופיע זקן חכם אחד וקרא, "אהובי, אזרחים יקרים, השמש קרובה לכאן, ואין צורך בכוח רב כדי להחזירה, אני יודע כיצד להביס את השמש."
דבריו התקבלו בחשש ובהרמת גבה, 'שמש זו מה טיבה? שנים רבות שוררת כאן העלטה ומה לה כי תלך?'
אולם הזקן לא שם ליבו אל המפקפקים והנואשים, הוא שיפשף שתי אבנים זו בזו עד כי עלה בהן ניצוץ קל של אש, לקח הזקן פתילה והכניסה בין האבנים עד כי הניצוץ התלקח, ולהבה קטנה ריצדה.
צחוק גדול התפשט בקרב הצופים, 'וכי מה חושב פתי זה לעצמו, להבה קטנה שכזו תביס את העלטה הגדולה והאימתנית?'
והזקן המשיך בשלו, והלהבה הפיצה סביבה חום נעים שתושבי הממלכה הספיקו לשכוח, עד כי הדליקה להבה נוספת, ועוד להבה.

אט אט אסף הזקן עוד מצעירי העם שלא ידעו טעם שמש, ואלו הפיצו עוד את הלהבה, עוד להבה קטנה, ועוד אחת. להבות קטנות מרצדות בשקט, מאירות, מחממות. עד כי מלאה הארץ אור.
והנה בוקר אחד התעוררו תושבי הממלכה, ואורה הגדול של השמש ממלא את עיניהם. השמש חזרה.

כי חושך לא מגרשים במקלות, חושך מביסים באור.
עוד להבה קטנה, וכאילו לא מורגשת. עוד להבה קטנה, שמגרשת חושך גדול.

הצת אותה.