אני לא כוכב

הרובע היהודי, ירושלים, יום רביעי

הדבר הראשון שאיילת מרגישה כשהיא יורדת מהאוטובוס זה חום מעיק, שנצמד לפנים.

הדבר השני זה נקיפות מצפון.

חיה'לה כהן פוסעת לצידה, מתלהבת מהאנשים ומהנוף. איילת שותקת רוב הדרך, סוקרת במבטה את הבתים הלבנים והתיירים המזדמנים.

סביבה פוסעות בנות כיתתה, עמוסות תיקים וחיוכים נרגשים.

לילה ברובע! עם כל הכיתה!

איילת לא חלק מההתרגשות.

חם לה, כבד לה, לאן הולכים ומתי מגיעים.

הזעף מנקד את מילותיה, וחיוכיה כבויים. בדיוק כמו הירוק שבעיניים שלה. כבוי, עייף. מיואש.

"את עצובה", קובעת לה חיה'לה, אחרי התפילה בכותל. היא מישירה עיניים נחושות לאלו של איילת, מסתכלת עליה בדאגה.

"אני לא", מוחה איילת. "בעצם.. כן" אומרת ביאוש, מעווה את פיה.

"אני מרגישה לא בסדר עם עצמי… רוטב חמוץ של נקיפות מצפון…", היא מתארת לחיה'לה.

"היה אמור להיות היום שיעור של מעיינותיך, נו, את יודעת שאני מוסרת פעם בחודש במעוז בנימין, באולפנת צביה". חיה'לה שותקת את מה שיש לה בגבורה. בוודאי, היא מודעת היטב לכל הרשימה המרשימה שאיילת עומדת בראשה. זה בעיקר גם מה שעומד בראשה של איילת.

ולא רק בו. בעוד איברים חיוניים. כמו נגיד, פעולה מתואמת של שפתיים, לשון, שינים ביחד.

נו, בעברית קוראים להרמוניה הזאת לדבר.

"יש לך מחליפה" היא שואלת בלי סימן שאלה, כי ברורה לה התשובה. איילת מספיק אחראית.

"זאת לא הנקודה", איילת מטיילת עם אצבעות ידה הימנית על גבס ידה השמאלית. "הנקודה היא… שלא אני עושה את זה. ומי אמר שזה יהיה טוב? ובכלל, אני לא אוהבת להבריז להן… ולא רק להן. בכל הדברים שאני עושה. אני אוהבת לעשות בעצמי את כל התפקידים שלי", איילת מתיישבת על הספסל ברובע. חיה'לה התיישבה לידה, משחררת את הכתף מהתיק שהיה תלוי עליה.

"בקיצור… לכן אני ככה עכשיו. לא אוהבת את זה." מילותיה של איילת מתגלגלות על האבנים. משורטטות כאלו.

לא אוהבת. בום. קראש קראש. לעשות. בום. בעצמי. הכל. הכל. הכל.

חיהלה עדיין שותקת. מתלבטת אם לדבר. אם לומר פעם אחת ויחידה, את המילים שצועקות את עצמן בראשה. אם להראות לאיילת את האמת בפנים. כמו שהיא.

"אני רואה שיש לך מה לומר". איילת משחקת ברצועה של התיק שלה.

"באמת יש לי. זה קצת… קצת… מוכנה לזה?", היא מביטה עמוק בעיניים של איילת. ריסיה הארוכים של איילת מושפלים לשניה, מסרבים להחשף. אבל היא מהנהנת.

"איילת, תעני לי בכנות. למה את עושה את זה?" מילותיה של חיה'לה פשוטות ולא יומרניות ולמען האמת מייצגות לאיילת אינספור משפטים ששמעה בעבר.  "גם בת מלך וגם מועדון וגם בנות חב"ד?… איך את עושה הכל?… למה??  ואוו…".

התשובה מחליקה לה אוטומטית. "כי הרבי ביקש.. להפיץ את המעיינות. להביא את הגאולה."

חיהלה מלכסנת מבט מיואש לשמים הירושלמים שמעליהם.

רחוב וינגייט, יום שלישי בערב

"אמא, איפה אבא?", מענדי, בכורה בן החמש. בין אסיפת פליימוביל לבועות סבון שאלי משפריץ בהתלהבות במקלחת. הדס טובלת את ידה במים החמימים, מציירת נתיבים רטובים על פניו של הקטן. הוא צוהל משמחה, ותופס באצבעותיו השמנמנות בשמפו שבידה.  "אמאאא", מענדי מושך בחצאיתה. "אצל סבא וסבתא אור אפיק" היא מחלצת מבין שפתיה משפט דיפלומטי. ממשיכה להקציף סבון, מחייכת אל מול אלי המאושר. "מתי הוא חוזר?" מענדי עקשן.  "אני לא יודעת, מותק" היא עונה.

רוחצת בעדינות את אלי. מעיפה  מבט על מענדי השותק שלצידה. הוא עצוב. היא עוטפת את אלי במגבת, ומגפפת את שניהם בין ידיה. נושמת את אדי הסבון והמים שמכסים את המראה.  נושקת  לשיערותיו הרטובות של אלי, שזקורות בחינניות. הסיטואציה כמעט ופסטורלית. "אתה מתגעגע לאבא, מענדי?" היא שואלת בגבורה.

מענדי נושא אליה מבט. "את לא מתגעגעת לאבא, נכון?". הדס שותקת בהלם. הסיטואציה כבר לא פסטורלית. מענדי מביט בה, עיניו הבהירות דהויות. מורד באדי הקצף שהיא נושמת.

שמוליק ומענדי במיטות. אלי מוצץ בקבוק בלול ליד, ריסיו הארוכים מושפלים על עיניו. הוא פוקח אותן לשניה, מבזיק לה חיוך. מתנת פרידה ללילה זה.

עוד ערב בלי אורי. מוצ"ש האחרון מבזיק בה פתאום. הוא בסדר גמור, בעלה. היא הקשיבה למה שהוא אמר. הוא הקשיב לה.  אבל עייפות של  יום שלישי מתעקשת לחרוץ לה לשון, ולהזכיר לה שממוצ"ש לא דיברו.

בוזקת סבון כלים על הספוג. מעווה את פניה. לא רוצה לשטוף כלים. צונחת לספה. משתרעת עליה.

"לא מוכנה לוותר". "זה לא מושלם". "הוא נפל". "אין פשרות!". "הוא פחות טוב ממני…". "הוא בסדר, אבל אני רוצה מצוין!". "שילמד לנצח גם… לא רק להפסיד". "זה לא מה שחלמתי…".

היא מהנהנת לכל המשפטים שמשרטטים עצמם על מפת מחשבותיה. הוא בסדר גמור. היא בסדר גמור.

אבל היא רוצה מצוין.

עצבונו של מענדי צף בה פתאום. בועות סבון מתנפצות על פניו, מותירות חותם רטוב על לחייו.

"נראה… נזרום" הדס מכחישה לעצמה. אבל מקווה, באיזשהו מקום לא ברור בה, שאורי לא מכחיש.