אור אפיק, רעווא דרעווין
שקיעה צובעת באדום את השמים שבחלון סלונו של דובי אלמליח. אורי רכון על תורת מנחם ס"ד, דובי מקמט מולו מצח מעל כרך זהה.
"ולמעלה מזה…" דובי קורא בהתלהבות, ונעצר. אורי שוב מרחף. דובי נאנח לעצמו בשקט. צערו של אורי נגע בו. מיום שלישי שהוא כך, בלי בית. בלי אישה. הוא לא בנאדם, הוא לא אורי הרגיל והמוכר, העליז והחברי.
דובי סוגר בטפיחה קלה את הספר. אורי ממקד בו מבט מופתע.
"אורי, עזוב, בוא נדבר קצת. יהיה יותר חשוב כרגע…", לוחש דובי.
"דבר כי עבדך שומע", הוא מחייך, מנסה לבזוק קצת חיים בבן אדם הקודר שמולו. הוא לא מצליח.
האור בעיניים של אורי כבוי.
"מה יש לומר…", נאנק אורי ביאוש. "אכזבתי אותה.. אני, שכל כך ניסיתי תמיד לרצות ולהיות הכי טוב. היא רוצה אותי מושלם. צדיק. חסיד אמיתי. בינוני. כזה שלא טועה לעולם". הוא זרק את המילים מפיו בסרקזם. פרצופו התעוות לרגע.
דובי הביט בו, מקשיב.
"אני לא! אתה יודע שאני לא!", ולאחרי שתיקה הוסיף "גם אני יודע את זה…"
"היא צדיקה באמת. אני מכיר אותה. מהסוג שדורש מעצמו, לגמרי. פעם בשבוע לימוד שיחה, תפילה מלאה כל יום, התוועדות בכל תאריך חסידי… נו, אתה מבין למה אני מתכוון." הוא חייך לרגע, והמשיך "אם לומר בכנות… זה היה החלום שלי, עוד מהימים שבהם הייתי בעל תשובה טרי. זה היה החלום שחיבר בינינו בפגישות. לבנות בית חסידי אמיתי… היא הייתה נראית לי השותפה האידיאלית לבנות איתה בנין עדי עד…" אורי השפיל את עיניו.
דובי עדיין שתק, עיניו ממוקדות בו לחלוטין, מבעו רציני.
"היא עדיין כזאת. אני לא. יש לי יצר הרע, אני מודה בזה!" אורי גנח את המילים.
"אני מנסה, משתדל. לא קל לי. אני רוצה, מאוד! אולי לה אין יצר הרע.. לי יש. אני נלחם איתו. כל יום, דובי! כל יום. היצר הרע שלי עובד 24\7.. " הוא שף את סנטרו החלק, עיניו יבשות.
שקט השתרר בסלון. דובי שיחק במפה הלבנה שהייתה פרושה על השולחן, מותח באצבעו את הצורות הגיאומטריות המצוירות עליה. לפתע הוא קם מהשולחן ללא אומר ודברים. אורי קם אחריו.
היישוב הקטן היה צבוע בצבעי שקיעה לוהטים. דובי פסע לצד אורי.
"ומה קרה עכשיו?" שאל בעדינות.
אורי מיקד מבטו והשיב בשקט, כמעט בבושה "הפסדתי במלחמה."
"והיא, מעולם לא?!", דובי נסער.
"לא… היא הכי הכי שיש. היא תהיה תמיד כוכב. אני אולי…" מלמל אורי בעגמומיות, פניו כהות. "כוכב נופל…"
דובי חייך אליו, נמשיו נוצצים בחושך שסביבם "אני דווקא חושב שכוכבים נופלים זה יפה".
"הדס לא" – אורי, רציני עד אימה.
מעוז בנימין, רחוב דרך השלום, מוצאי שבת
הספרות המרובעות במחשב מתעקשות לומר שהשעה אחת בלילה. הספר הירוק באזרחות מתעקש להשאר בעמוד שלוש, ואיילת מתעקשת להמשיך לעצב מודעות ל"פעילות בת מלך מיוחדת! אין מצב שאת מפספסת!!". צל שחור נופל על המחשב. "איילת? כבר אחת בלילה!! היה לך יום עמוס היום.."
אמא.
איילת מסובבת מבט עייף, ומיכל גולדין מביטה בה בביקורתיות. "איילת! כמה פעמים אמרתי שאת גומרת את עצמך! ויש לך מחר מבחן באזרחות לפי מה שאני רואה?". המבט של אמא נתקע על הספר אזרחות. מתעקם בזעף. "באמת! סדר עדיפויות איילת. לימודים זה הכי חשוב! את אמורה ללמוד כעת, או יותר נכון, ללמוד בצהריים. ולא לעשות דברים לבת מלך..". הקול של אמא שלה כועס, אפשר לומר. מיואש, תחשוב לעצמה אמא שלה אחר כך.
איילת שותקת. מכירה את המשך הנאום בעל פה. היא שותקת גם כמה מילים לא מכבדות, כמו "אני יודעת מה אני עושה!" או משפט של "אני כבר לא ילדה קטנה אמא!" ועוד כמה. טופחת לעצמה בשקט בדמיון על ההתקדמות. פעם היא לא הייתה שותקת את המשפטים האלו.
מיכל עוזבת את הסלון, מותירה אחריה שובל דק של מרירות. איילת ממשיכה לבחור פונטים ולהתאים צבעים.
לימודים זה הכי חשוב? באמת… אמא. משהו מתמרד בתוכה. ומה עם שליחות? האצבעות שלה מקישות בעצבנות על המקלדת. וברצינות.. ובכלל… אמא ואבא בכלל לא מעריכים את כל מה שהיא פועלת. והיא פועלת המון. הם אפילו לא מבינים עד כמה. היא מפרקת את הקוקו שלה, אוספת לקוקס מתוסכל.
והיא גם עוזרת להם בבית חב"ד. והם, מבחינתם.. מבחינתם היא רק לא לומדת מספיק. אמא שלה כל פעם מסתכלת על העמוד של החיסורים בתעודה. טוב.. הוא הכי מלא.. אבל עדיין. עדיין מעקצץ לה כל פעם, כשההורים שלה חותרים לכיוון אחד. סוללים לה שביל יחיד. המבט שלהם מכוון רק עליו. וכשהם לא מוצאים אותה שם, את ביתם יקירתם, הם אפילו לא מנסים לחפש אותה בשבילים ליד. והיא, פורחת שם. פועלת בלי הפסק. בכל המישורים. אבל עיניהם מעולם לא שזפו את השבילים שלה. לא בחנו בגאווה את הפרחים שהיא שותלת שם.
הם רואים רק את השביל הריק של הלימודים. את הפסיעות המעטות שהיא מותירה על אדמתו.
מתעקשים לנטוע תמרורים שוב ושוב, וצומת מכוונת.
עיניה הירוקות מתכסות בדוק שקוף. מריר. לא, היא לא בוכה. היא רק עצובה. היא רק רוצה לפקוח להם את העיניים. ובעצמה לא בטוחה אם היא צודקת.
אולי היא זורעת בשביל עקום, שביל של טעות.
ועכשו היא כבר בוכה. לא מסוגלת לחשוב על זה, שכל המאמץ האדיר שלה מסתכם בשביל עקום. איילת מכבה את המחשב ולוקחת לידיים את ספר האזרחות.
בדמוקרטיה ייצוגית עולה לה רעיון חדש לפעילות, ובמגילת העצמאות היא מתלהבת מהברקה של שם למבצע שהיא מארגנת עכשו בתיכון. כשהיא מגיעה ליחסי דת ומדינה, ומגלה שהיא לא זוכרת כלום ממה שלמדה עד עכשיו, והראש שלה בכלל במועדון, היא מתייאשת ועוזבת את הספר.
דקה לפני שהיא עוצמת עיניים, במיטה, המבט שלה נופל על תמונה של הרבי. כמו כל לילה היא עושה חשבון נפש, פרטי ושקט עם עצמה. הלו"ז של היום צף לה מול העיניים, והוא עמוס. היא הלכה לבית חב"ד לתפילות, עזרה בקידוש, עזרה בבית, לארגן לערב נשים, ארגונים לשבת בת מלך, מודעה לפעילות, מבצע בתיכון.
אחרי המלל העמוס שמרצד לה בכתוביות במוח, ומדווח בקולניות רבה על עשיה ללא הפסק, צפים להם בלי רשות המבט המאוכזב של אמא. שתים וחצי עמודים שותקים באזרחות. ושבילי עפר שמתפתלים אחד בשני בגמלוניות.
תמיד בסיום יום, כשהביטה בתמונה של הרבי, היא חשה שגורמת לו נחת. ולמרות שהיום לא פעלה פחות מכל יום, היא לא חשה את זה. תסכול מריר מציף אותה, מעקצץ לה בוורידים ומתסיס את דמה. היא פותחת שוב את הפלאפון, ונכנסת לרשימה שרק היא מכירה. רשימה של כל הדברים שבהם היא פועלת.
ועדיין היא מרגישה אגוטע נחת מלוח, של נחת מרה, תפלה כזאת. אולי זה טעם של נחת מפלסטיק.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
5 תגובות
את כותבת ממש יפה וחמוד!!
כיף לקרוא
וואו מהמםם!
רק לא אהבתי שכתבת "רעבי"
יש רבי. ויש לזה משמעות. לא סתם זה כתוב ככה.
אם את רוצה אני יכולה גם להסביר לך..
גם לי זה הציק קצת.
כאילו או רבי או רעבע. רעבי נשמע מוזר קצת
חוץ מזה שרבי ר"ת ראש בני ישראל…
אמאלה איזה פרק מהמם
כתיבה כובשת♡
וואייי
איך אהבתי!!! הכתיבה שלך מקסימה!
את חייבת לעשות אתה משהו.