אני רוצה להיות רזה

לפני שנתיים הייתי שמנה מאד ואז הפסקתי לאכול, אכלתי תפוח ביום במשך חודשיים וירדתי 15 קילו, הגעתי למצב קיצוני שכמעט אישפזו אותי וברוך השם התייצבתי. עבר כבר שנתיים ואני מרגישה שוב שמנה, אני שוב לא אוכלת אני מפחדת לחזור להיות אותה ילדה שהייתי פעם, כזאתי ילדה מעצבנת ושמנה, אני חייבת לשמור על עצמי אבל לא יכולה לחיות עם זה שאני שמנה, רוב הביטחון העצמי שלי מתבסס על זה שאני יפה ורזה. מה לעשות?

שלום יקרה,

למען הגילוי הנאות אשתף אותך שאני עדיין מתמודדת עם דברים דומים.
ואנסה לחלק את שאלתך לכמה חלקים ולנסות לענות מניסיוני הארוך והלא פשוט בתחום….

דימוי הגוף
כתבת שרוב הביטחון העצמי שלך מתבסס על זה שאת יפה ורזה.
את לא לבד.
אנחנו חיות בתוך תרבות בה כולנו מושפעות מהלחץ החברתי לגבי דימוי הגוף הקשור קשר ישיר למשקל וצורת הגוף.
עבור נערות ונשים "הגוף המושלם והאידאלי" הוא רזה באופן בלתי אפשרי.
מה זה הדימוי גוף הזה?
בעיקר זה התמונה שיש לך לגבי הגוף שלך. איך הוא נראה לך ואיך את חושבת שהוא נראה לאחרים.
דימוי הגוף שלך יכול להיות מדויק או לא מדויק והוא בדרך-כלל נתון לשינויים.
זאת אומרת שדימוי הגוף לא מתעסק רק עם המראה החיצוני האובייקטיבי
אלא המראה נשען על אמונות, רגשות, מחשבות ותחושות שיש בתוך כל אחת ואחת מאיתנו.
המילה דימוי מגיעה מהמילה דומה. שוויון. מציאת השווה והשונה בינינו לבין אחרים.
הפרעות באכילה נורמטיבית בדרך כלל משקפים את דימוי הגוף השלילי. רואים את זה בהתעסקות בלתי פוסקת ברזון, שמובילים לניסיונות מתונים עד קיצוניים לשלוט במשקל הגוף.
שתביני, מאז שנות ה-60 יש גדילה משמעותית בהיקף מגפת הפרעות אכילה, וזה כמובן קשור קשר ישיר ללחץ החברתי והתרבותי שגורם לנערות ונשים להתאים את עצמן לאידיאל הרזה, והמאוד לא טבעי של מה שנחשב כנשי ואטרקטיבי. דימוי הגוף האידאלי בן זמננו הוא חסר תקדים ומטורף, גם בדרגת הרזון וגם בהיקף תפוצתו.

מחקרים מצאו שילדות בנות 9(!) כבר עסוקות בדיאטות ופחד מהשמנה, ושהעיסוק בהן רק הולך ומתעצם לאורך גיל ההתבגרות.
אז אם כל העולם השתגע עם המרדף אחרי הרזון, מובן שזה גורם ערעור על הדימוי הגופני שלך ביחס לאחרים. וגם פוגע בערך העצמי שלך.

מה הקשר?
ערך עצמי הוא דבר שנבנה בתוכך דרך האנשים המשמעותיים בחייך ודרך המפגשים שלך עם הצלחות וכישלונות ומה זה בנה/ הרס בתוכך.
בינך לבין עצמך וגם בינך לבין ציפיות ודרישות הסביבה.
זה אולי מה שהתכוונת כשכתבת: "הביטחון העצמי שלי מתבסס על זה שאני יפה ורזה".
בגיל ההתבגרות את מעצבת את הערך העצמי שלך שישפיע על הביטחון העצמי שלך.
אם הוא יהיה קשור למראה החיצוני שלך, הרי כל ירידה במשקל תגרום לך להרגיש טוב עם עצמך
וכל עליה, ביקורת עצמית ונחיתות…
והאמת היא שהבניה האמיתית העצמית היא כזו שלא תהיה תלויה בשום דבר חיצוני כזה או אחר.
אחת הדרכים ליצור את זה, זה ללמוד איך לאהוב את הגוף שלי. ככה. כמו שהוא.
לקבל אותו.
לתת לו מקום כמו שסולחים לילד שעושה מעשה שובבות ואנחנו סולחות לו ומבינות אותו ומחבקים אותו.
לזכור ולהזכיר לעצמינו שכיהודיות הקדוש ברוך הוא בחר בגוף שלנו וקידש אותו.
ללמד את עצמינו להתבונן על הגוף שלי בעיניים של הקבה.
שאפילו אם השמנתי ואני שונאת מה שאני רואה במראה, הקבה אוהב ומייקר אותי ונותן המון ערך לגוף שלי.
הוא אולי נראה כמו כל גוף של אדם אחר בעולם.
אבל הוא אחר לגמרי.
תחשבי איך מתעסקים עם יהודי אחרי שהוא נפטר. כמה כבוד נותנים לגוף שלו.
אפשר לחשוב!! הרי הנשמה כבר עלתה למעלה. מה המשמעות של הגוף בלי הנשמה?? היא הרי היתה הכלא והסוהרת של הנשמה כל השנים האלה?
אז לא ולא ולא!
מכבדים את הגוף ומתייחסים אליו כמשהו קדוש.
כי הוא באמת קדוש.
והוא עומד בפני עצמו כמשהו שהקדוש ברוך הוא אוהב ומייקר ומצווה עלינו לשמור עליו מכל משמר.
הסתכלות כזאת בה כל פעם שאני העבודה היא פשוט שבכל פעם בה אני עומדת מול מראה להגיד לעצמי: את מה שאני רואה מולי הקבה בחר ואוהב אותו ככה.

הכיוון הזה מקפיץ אצל הרבה את החרדה שאם הן תקבלנה את המראה שלהן, הן תפסקנה לנסות לרזות.
אבל ההיפך הוא הנכון.
ככל שתאהבי את הגוף שלך יותר ותקבלי אותו, האוכל יחדל מלהיות נושא ותוכלי לאכול בלי הרבה בלאגן רגשי ולאורך זמן זה מוכיח את עצמו כמחזיק משקל הכי יציב ולא עולה.

זה כמו משהו שהעלת בהמשך המכתב: "מפחדת לחזור להיות .. ילדה מעצבנת ושמנה".
שיפור דימוי הגוף דורש שינויים באופן שבו את חושבת על גופך ולאו דווקא בשינוי בפועל
כמו שאמרנו, זה דורש לאהוב את עצמך ככה.
אפילו אם את מעצבנת לפעמים (ובינינו מי לא מעצבן מישהו אחר לפעמים?? ואני מכירה הרבה אנשים מעצבנים מאד והם ממש ממש רזים!!).
שמנה איננו רגש!
כשאנחנו מרגישות שמנות אנחנו מסיטות תחושות לא נוחות/ קשות/ בעייתיות אל הגוף כי חונכנו להאמין שאותו אפשר לשנות. "שמנה" הוא לא יותר מאשר תיאור פיזי, כמו: גבוהה, נמוכה, גרומה, שרירית, בלונדינית, שחרחורת וכו. את התגיות השופטות את מילות התואר ל"טובות" או "רעות" אנחנו נותנות מתוך העולם הפנימי שלנו. אם תחשבי על זה, אלה רק מילים. אין להן באמת משמעות טובה או רעה.
רוב הסיכויים שיהיה לך קל יותר לחיות בשלום עם אוכל אם דימוי הגוף שלך יהיה גבוה.

איך?
עבודה קשה אך משתלמת: לדאוג לעצמך בקיום אורח חיים בריא שאינו שם את הדגש על ירידה במשקל אלא על נתינת טוב לעצמך פשוט כי את שווה את זה!
להכין לך אוכל טעים ומזין ומאוזן.
אם תצליחי לייצר בתוכך רגשות חיוביים לגבי גופך האכילה שלך תיהפך בריאה וגמישה יותר ובטוחה יותר.
תוכלי ללמוד לאכול טוב ובריא ולסמוך על גופך שיאותת לך מתי לאכול ומה לאכול.
הרי בדרך כלל ההחלטה להתחיל בדיאטה מתחילה כשאנחנו לא מרוצות מאיך שאנחנו נראות. אבל חוסר השביעות רצון מהגוף יכול להוביל ישירות להתפתחות הפרעת אכילה כמו שתיארת.
ואז כל מאכל הופך למלחמה חוץ מתפוח אחד ביום.
האידיאל זה לפתור את העניין הפנימי שלא מרוצים ממנו.
אני תקועה בערך פה.
למדתי הרבה לאהוב את עצמי עם ובלי קשר לדימוי הגוף שלי.
אבל זה לא פשוט בכלל, העבודה האינטנסיבית שזה דורש מבחינת הכנת אוכל מזין ליום שלם מחוץ לבית (הרבה יותר קל לאכול בורקס מהקפיטריה מאשר לחתוך בבוקר מלפפון גמבה וגזר. הרבה יותר זמין להיכנס הביתה ולטרוף חצי מקרר לא מזין ולא בריא ומשמין מאשר להתאפק חצי שעה עם הרעב והעייפות ולהתקין לי ארוחה טעימה של בורגול ועדשים או דג וירקות).
בשביל זה צריך כוחות
וגם לבקש עזרה. מאמא. אחות. חברה טובה.
שאחרי שתאהבי את עצמך כמו שאת
ואחרי שתחיי בשלום עם אוכל
עדיין נשאר עבודת ההכנה שבאמת דורשת הרבה מחשבה והתארגנות מראש.

אחד הדברים שעוזרים לי כל פעם שאני רואה איזה דיאטה חדשה שמתפרסמת ובא לי לנסות אותה (כי בלי הרבה מאמץ ובקצת זמן יורדים טונות)
זה העבר שלי.
ואשתף אותך:
בתור בחורה התנסיתי בהמון דיאטות למיניהן.
כל אחד באמת הוריד ממני ציק צאק המון קלוריות.
אבל עם כל כמה שנים שחלפו הציק צאק הפך להיות יותר זמן ודרש יותר מאמץ.
כשקראתי על הנושא הבנתי שכל פעם כזאת הורדתי במסת שריר במקום בשומן
והגוף שלי שנבהל מהמחסור שפתאום התנסה פה, אגר את כל השומנים שלי כדי לשמור עלי.
אז מפעם לפעם השומנים השמורים שלי הצטברו (ואין דרך להוריד אותם בדיאטה אלא בספורט עקבי ואינטנסיבי).
ומסת השריר שלי לא יכולה להוריד ממנה יותר.
אז היום דיאטות כאלה כבר לא עוזרות לי.
וגם אם הן קצת עוזרות התשלום שאני משלמת עליהן הוא שאין לי דרך לרדת אחרי שאני מעלה אותם בחזרה.
ככה שהיום אם ארצה לרדת זה אך ורק על ידי אוכל בריא ומאוזן.
וספורט כמובן.

מאחלת שתוכלי לראות את עצמך בעיניים טובות
כמו שהשם רואה ואוהב אותך
ושיהיה לך כוחות להשקיע בתהליכים נכונים ואמיתיים
גם בגוף וגם בבניית הערך העצמי שלך
אפילו שהם לוקחים כפול זמן וכח.
ושתהני בסוף מפירות עבודתך!

איתך בדרך, חני

chani@shutafotbaderech.co.il