כמה מילים ממשיבה

ממליצה לקרוא
לך בחורה יקרה, או שואלת אמיצה,

חשבתי על הזמן בו את לא פעם מחכה זמן ארוך עד שעונים לך כאן באתר
ובעקבות זה רציתי לשתף אותך בתהליך שאני עוברת בכל פעם שמגיעה אלי שאלה..

שלב 1 – מזדהה ומתחברת
אז איטי שולחת אלי שאלה מדבורי או ממושקא או מאנונימית שחותמת "ממני המבולבלת" או "המחכה לתשובה מהירה"
ואני קוראת פעם ופעמיים ושלוש את השאלה
ומנסה להרגיש אותה ומנסה להרגיש אותך
ולחשוב מאיזה מקום כתבת את השאלה שלך
אולי ממקום כועס ואולי ממקום מבוהל
אולי סתם זרקת את השאלה ברגע קליל
ואולי מתוך מחשבה עמוקה והתבוננות שכלית המבקשת מענה
ואולי זאת סערה רגעית שממנה הטחת משהו ועכשיו כשאני קוראת את ההשפרצה שלך זה כבר 'עבר לך'?

ואני מנסה להתחבר אלייך מתוך מקומות החוויה שבנפש שלי.
להרגיש אם אני יכולה להרגיש אותך.
אולי החוויה הספציפית לא מוכרת לי אבל רגשות האשמה/ בושה/ פחד/ עצב/ בלבול/ ועוד מוכרות גם לי..
מנסה להיזכר מה עשה לי טוב כשהייתי במקום כזה? או למה אני זקוקה כאשר אני מביעה משהו דומה?

שלב 2 – מציאת תשובה גם ממקורות מוסמכים
אח"כ אני קוראת. קוראת קצת על הנושא באופן תאורתי.
רוצה לדעת שאני מעניקה לך תשובה איכותית הנסמכת על אנשים גדולים וטובים ממני ולא רק תשובה שמגיעה מהבטן.
מחפשת במגירת הבלאגן שלי מאמר שנזכרת בו משנות לימודיי כי זוכרת שזה ממש, אבל ממש דיבר על מה שכתבת אודותיו.
עולה על הכיסא להוריד ספר חסידות שפעם עיינתי בו ונדמה לי שיש בו משפט מחץ או משל חזק שיתנו תשובה טובה משלי.

שלב 3 – כתיבת התשובה (ויש גם הערות)
ופתאום איטי כותבת לי תזכורת שכבר עבר שבוע ומה קורה עם התשובה שמתמהמהת ואני אומרת אמאלה איך כבר עבר שבוע?? ועונה לה שבטח בטח היום או מחר או גג מחרתיים אני כותבת סוף סוף.
והכל נמצא בתוכי אבל עוד לא מוצאת את הדרך להתבטא ובטח שלא מסודר לי איך להתחיל להמשיך ולסיים.
אז אני חושבת. וחושבת. וחושבת.
ואז
באמצע צחצוח שיניים או ארוחת ערב עם בעלי או באמצע ריצה לאוטובוס זה פתאום עולה בי.
אני יודעת בדיוק מה ואיך לכתוב.
ואני עוצרת הכל ולא רואה בעיניים ופותחת טיוטה בפלאפון וכותבת וכותבת וכותבת
עד שהאגודלים כואבים לי. עד שהמצח שלי מבהיק. עד שהברק עולה בעיניי.
ואז מסופקת ושמחה אני שולחת את הטיוטה המקודשת הזאת למדריכה שלי.
שולחת ובלב ציפיה: היא תאהב? לא תאהב? תחשוב שזה טוב? יהיה לה ביקורת?
כי לא משנה כמה אני גדולה וחזקה ויודעת להעריך את עצמי
בא לי מחיאות כפיים
ושהיא תכיר בעבודה הגדולה שהשקעתי.
ואז היא עונה לי שהתשובה באופן כללי מעולה אבל יש לה 3 הערות.
וההערות שלה מדוייקות ואני אפילו מסכימה איתם אבל די. אין לי כח. זה מייאש.
מה היא לא רואה כמה התאמצתי והשקעתי וכמה עניתי מדהים??
וכמעט אני כותבת לאיטי שתחפש מישהי אחרת שתכתוב את התשובה כי אולי סתם התלהבתי מעצמי ואולי אני לא השליחה הנכונה עבורך. אולי את צריכה מישהי יותר טובה ממני. שמבינה יותר טוב. שתדע לתת לך משהו הכי מדוייק.

שלב 4 – את מקבלת את התשובה
אבל אני חושבת עוד פעם.
ומזכירה לעצמי שזו הנפש הבהמית שמדברת.
שיש לה אינטרסים ואגו והיא מחפשת להיות צודקת והיא מחפשת הכרה.
ומזכירה לעצמי שאני אנושית ומותר לי לטעות ומותר לי להקשיב למישהי שרואה את התשובה מבחוץ בלי כל התהליך שעברתי.
ומגייסת שוב את כוחותיי ומתיישבת לתקן ולדייק, לשנות ולהוסיף
ואז זהו. זה זה.
ואיטי בדיוק מזכירה לי שעבר עוד שבוע
ואני שולחת לה בגאוה את התשובה עבורך
ואיטי עוברת על זה גם מבחינה לשונית (וזה לוקח עוד יום או יומיים)
ואז זה מגיע אלייך סוף סוף
ואני נושאת עיניים להקב"ה ומתפללת שלא הגיע מאוחר מידי.
שלא תכעסי על הזמן הארוך שלקח.
שתרגישי דרך המילים שלי כמה הייתי איתך כל הזמן הזה אפילו שאת בדקת כל יום את תיבת המייל שלך והרגשת שאולי שכחנו או השארנו אותך לבד.
ומתפללת
ומקווה
ושולחת לך המון המון אהבה.

ממני