(לא) לבד.

?
העברת מקומות.
מה אכפת לי?!
שירי, הבת שישבה לידי, נראתה מאושרת, אבל לי זה לא משנה מי תשב לידי. בכל מקרה אף אחת לא מתייחסת אלי. ובכלל, הייתי מעדיפה לשבת לבד. לא צריכה חברות.
״טליה שולמן ובתיה גרוס״ המורה הקריאה. נחמד.
היא התיישבה לידי עם הכובע הגדול שלה, הסגול, ושלחה אלי חיוך שהקפיץ אותי. לא רוצה חסדים. לא צריכה חברות.
״שלום, איזה כיף שאני יושבת לידך״ הקול שלה נעים. אני לא יכולה.
נאבקתי עם עצמי להשיב לה בחיוך יבש ולא יותר. לא צריכה חברות!
?
״את רוצה שנלמד יחד למבחן?״ בתיה שאלה אותי.
כן. כן. כן. ״לא״ אסתדר כמו שהסתדרתי עד עכשיו. לא צריכה חברות.
בדרך הביתה החיוך שלי הספיק להידלק ולכבות בערך 47 פעמים ובסוף נכנסתי לבית מחוייכת.
ליאורה רצה אלי ״טליה, את יכולה לעזור לי עם שיעורי הבית בחשבון?״
עזרתי לה ואז שטפתי כלים, קיפלתי כביסה, הכנתי ארוחת ערב, תליתי כמה חולצות, וסידרתי את החדרים, אבא אמר שאולי ישחררו את אמא לשבת.
כשסידרתי את הסלון חשבתי שטוב שלא נעניתי להצעה של בתיה. אני לא מצליחה להגיע ללימוד עכשיו וכנראה שאלמד בלילה.
הלכתי לבדוק שליאורה סגרה את הספר, איחלתי לה לילה טוב וכיסיתי את האור בחדרה.
זהו. סיימתי הכל. עכשיו אפשר ללמוד.
עמודים 16-30. התקדמתי בקצב יפה, מלמדת את המחברת, כהרגלי.
צלצול טלפון קטע את הלימוד שלי. מי זה יכול להיות?!
הקול של בתיה חייך אלי מהעבר השיני ״טליה, את חייבת לעזור לי. אני פשוט לא מבינה את הקטע השיני בעמוד 24״.
הסברתי לה את החומר באותו שטף בו אני מסבירה למחברת ובסיומה של השיחה גיליתי בהפתעה שדוקא נהניתי. אצבעותי נעו כמו מאליהן ושמרו את המספר.
?
מה קורה לבתיה?
כבר שבוע וחצי שהיא לא מגיעה לבית הספר ו…כן, אני דואגת. מה אני יכולה לעשות?
רגע. יש לי את המספר שלה.
חייגתי אליה בלהיטות. קול עייף וטרוד ענה לי.
״טליה שולמן? טוב שהתקשרת! זו אמא של בתיה. בתיה נמצאת בבית חולים בגלל מחלה שהיא סובלת ממנה כבר זמן רב…״ עכשיו הבנתי הכל. השחרורים, החיסורים, השיער הדליל, אחר כל הכובע הסגול ״…היא העדיפה שלא נאמד לחברותיה אבא לפני כמה ימים ביקשה שתבואי לבקר אותה אבל לא ידענו איך להשיג אותך״.
״אני…אני יכולה לבוא?״
״כן. ומהר״.
עשיתי את כל מה שהייתי צריכה לגמור, ארגנתי את הילדים במיטות, אמרתי לליאורה שאני הולכת ושתתקשר אם אחד הילדים יתעורר ויצאתי אל הגשם שבחוץ.
רצתי טרופת נשימה בדרך שהכרתי טוב מידי, לצערי.
״אלוקים, שמור עליה, למעני. בבקשה״.
הדמעות שלי התערבבו עם מי הגשם. המשכתי לרוץ כמטורפת.
?
הבטתי בעינים העצומות, בשפתיים הלבנות והתייפחתי בבכי חנוק.
״ב…בתיה. בתיה…תודה ש…שעזרת לי…לראות כ…כמה היה…לי ק…שה. תודה ש…לימדת אותי…שאי אפש…שר לחיות ל…בד״
עיני ליטפו את הפנים היפות, הראש הקרח. הדמעות קלחו מעיני ללא הפסקה.
״בתיה…אני מב…טיחה לך…מבטיחה ש…שאשתדל…להעביר הלאה…את מה שלימדת אותי.״
כשנעלמה בתיה מחיי נותרה לי עוד דרך ארוכה. וקצרה.