מצאתי את הצפון.

היי אשמח שתחוו את דעתכן
התאומה שלי נרצחה ב-10:24. אני ב-11:30.
בחדשות, קריין שווה-נפש דיבר על פיגוע. שני נרצחים.
רק-שני-נרצחים.
אבל אני, רק אני ידעתי: בפיגוע הזה היו יותר משני נרצחים.
קראו לה נעמי, לתאומה שלי. כשרציתי לעצבן אותה קראו לה נעמה. יאמין לי האלוקים, אני רק ביקשתי ממנה לקנות גומיות, כי הכול נקרע.
והיא באמת קנתה. תעיד השקית המרשרשת והכתומה, שבוערת לי עכשיו בידיים. משאירה אחריה כוויות-כוויות. צלקות.
כי בדרך, היה מחבל צמא-דם. היא אש. היה עשן.
ולא היתה יותר נעמי. היה רק את הדם שלה.
כי המחבל הזה, צמא-הדם הזה, הוא ראה את העיניים החומות והטובות שלה. הוא ראה איך הן מסתכלות על העולם ומכילות את הכול.
אז הוא ירה בהן. אחת-שתיים. ירייה אחת בכל עין.
ולא היה יותר נעמי. ולא היה יותר עיניים חומות וטובות. ואף אחד, מאז, לא הסתכל על העולם והכיל את הכול.
אף-אחד.

*

הפעם הראשונה בה הבנתי, שלא אראה את עצמי יותר לעולם- הייתה אחרי השבעה, כשכל הרעש כבר הלך. אני זוכרת, היה אז ריק ענק שמילא את החלל, אז הלכתי לשטוף פנים. איזו מן נאיביות.
כשהרמתי את הראש, הו, לא אשכח זאת לעולם: ראיתי אותה. את העיניים החומות והטובות שלה. את הכול.
מאז אני כבר לא זוכרת מה היה. אחר כך סיפרו לי שהתעלפתי.
"רות"! דלי מים נשפך עליי בבהלה. התעוררתי. "מה קרה מותק"? דמותה של סבתא היטשטשה מעליי. הבחנתי בעיניה הדאוגות. החרושות.
"אני"… גמגמתי. פתאום חשבתי שאולי עדיף שלא אגיד כלום. היא תחשוב שאני הוזה, סבתא שלי. והיא כבר איבדה נכדה אחת.
"כלום, הכל בסדר", רעדתי. הסמקתי. הסגרתי את עצמי.
"נו"? היא ליטפה אותי בחיבה. הצטמררתי. "במצב כמו שלך, מותק, הכול הגיוני", היא הייתה חכמה מאי פעם.
"סבתא… אני"… לא יכלתי.
"את מה"?
"אני ראיתי את נעמי"… שתקתי. כמעט התעלפתי עוד פעם.
"איפה ראית את נעמי, מותק"? סבתא הסתכלה עליי אז ברחמים. "איפה"? היא שאלה שוב.
"שם", הרמתי אצבע רועדת.
עיניה של סבתא קמו. נחו על הנקודה עליה הצבעתי. חשבו בעצב. טפטפו.
"המראה"… היא לחשה בקול צרוד. המשיכה לטפטף.
הבטנו אחת בשנייה בלי להגיד כלום. היינו שני נחלים שמתנקזים לים אחד.
ואז, אז כבר ידעתי: לא אראה את עצמי יותר לעולם.

*

אני סוקרת את החדר בחשדנות. מעולם לא ראיתי כל כך הרבה תכלת.
יונית, עיניה תכולות גם הן, יושבת למולי. מנחה את הטיפול אליו נקלעתי.
"רות", היא מצייצת לעברי. "תבחרי קלף", היא מושיטה אליי חבילת קלפים.
אני שולפת אותה ממנה באי-אכפתיות מופגנת. משחררת גומייה באדישות.
לפתע, זוג עיניים חומות מציצות אליי מן הקלף הראשון. אש. עשן. אני מחסירה פעימה.
"זה", אני נשנקת. "זה-זה"!
יונית מסתכלת אליי בחיוך. מציצה אל הקלף מבלי להציץ. "זה אייל הצפון", היא מורידה אותי לקרקע. בוחנת אותו. "מה ראית בו"?
"עיניים", אני לא ממישה את מבטי מהן. "עיניים חומות וטובות", אני מוסיפה בטירוף חושים. דמעות חמות עולות ממני. לא יוצאות. נחנקות.
"העיניים החומות… הן של נעמי"? יונית שואלת בזהירות. שולחת אליי מבט מרוכז.
"לא", הדמעות פורצות לפתע. "העיניים החומות"… אני נשנקת. מליטה ראש.
"הם שלי"… ההברות יוצאות מקוטעות. מתערבבות עם אש. עשן. דם.
"איבדת את עצמך ביחד עם נעמי"… השתיקה ממסכת את החדר. מהדהדת.
וסוף סוף מישהו אומר את מה שהלב שלי חיפש. פשוט אומר: איבדת את עצמך. נותן תוקף לקיומו של לב פועם מתוך גויה רצוחה. משחרר אבן, שאף אחד, מעולם, לא קרא בשמה.
אני מעיפה מבט רטוב אל הקלף השמוט שעל ידי.
אייל טוב-עיניים מביט בי מבעד למסך הדמעות.
מביט, ומכיל את הכול.