הכותרת הראשית ארוכה מספיק?
מבוסס על סיפור הירצחו של גדליה בן אחיקם – נכתב עבור עבודה לבית הספר. חחח יצא נחמד לא?
עבודה בירמיהו – סיפור
דן ישב, חופן את פניו בין שתי ידיו.
הוא רק בן שמונה עשרה, מדוע עול שכזה אמור להיות מוטל על כתפיו?!
הוא ניסה. באמת ניסה, הוא חקר והזהיר, ושוב הזהיר, אבל הוא פשוט לא הקשיב. הוא ניסה בעיקר לשכנע את עצמו, שעוון מותו של גדליה בן אחיקם לא נופל על כתפיו.
הוא זה שפנה לעזרתו של בן דודו יוחנן בן קרח, ועכשיו זה האחרון מתכנן לצאת למלחמה נגד רוצחו של גדליה וכל אנשיו – ישמעאל בן נתניה.
חודש קודם לכן:
"אתה יודע שכל המצב הזה הוא טעות, אתה יודע הוא לא ראוי לכך ואתה עדיין מתלבט האם לקבל את ההצעה או לסרב?".
"אני לא…"
"אתה כן, אל תתחמק, עבר שבוע מאז שקיבלנו את האיגרת בידי שליח, ועדיין לא אזרת אומץ לחתום בתחתית הקלף ולשלוח אותו חזרה אל שולחו, יחד עם העבד המסכן שרק מחכה שנשחרר אותו לדרכו".
"אני אחתום עליה".
"אז למה אתה מחכה?".
הוא שתק, ממולל בידו את קצה האגרת.
"אני רואה על פרצופך. כבר החלטת, קח את הנוצה, טבול בדיו, שחרר את האיגרת לדרכה, ותן לצדק לתפוס את מקומו".
פניו נחתמו בהחלטיות, הוא נטל את הנוצה וחתם את שמו באותיות מסולסלות.
דמות התחמקה במהירות מעבר לחלון המוגף.
________
דן התהלך בבית הריק מצד אל צד. מגיע אל קיר ועובר אל קצהו השני וחוזר חלילה.
השיחה שהגיעה לאוזניו בלי כוונה, הוציאה אותו משלוותו, מאין הגיע האיגרת, לאן היא חוזרת, ומהו הצדק שיכול להיעשות אך ורק בידי ישמעאל בן נתניה?!
הוא קם ממקומו, בפנים החלטיות נטל את אדרתו ופתח את הדלת בתנופה.
דקה לאחר מכן הוא התחרט, סגר את הדלת בבושה, ותלה את האדרת חזרה במקומה. 'נער צעיר ויודע כל שכמוך', סנט בעצמו, 'מה חשבת לעשות? ללכת אל ישמעאל בן נתניה לעמוד מולו בתוקף ולדרוש תשובות?'. הוא גיחך, לפעמים פזיזותו משתלטת עליו, והוא אינו חושב לפני שהוא פועל.
הוא ילך, אבל לא אל ישמעאל כמובן, אלא אחרי השליח המדובר, הוא יעקוב אחריו, וכבר ימצא דרך לשזוף את עיניו בתוכן האיגרת החתומה.
___________
"דרך ארוכה?".
הנער העמוני המלוכלך התרומם בבהלה, שולח את ידו לכיסו מברר שהאיגרת עדיין שם.
הוא הרים את מבטו אל הפנים המחייכות, של נער, בערך בן גילו.
"אני מתנצל מעומק הלב", הנער הניח את ידו על ליבו בהתנצלות, "לא התכוונתי להבהיל אותך".
"זה בסדר, שנתי קלה וכל הגה מקפיץ אותי", הבהיר העמוני בביטול, מנסה להרגיע את הלמות ליבו.
"שאלתי הייתה, האם אתה מתכונן לדרך ארוכה?", הנער המשיך להיות חביב, והתיישב לצידו על הקרקע, פורס מעט מצידתו.
"יחסית", השיב העמוני, תשובה קצרה, מנסה להבהיר לנער החביב שלצידו שאין לו שום רצון לפתח שיחה.
"שמי דן", הושיט הנער את ידו, אינו שם לב לרמזיו של עמיתו. העמוני לחץ אותה בחוסר רצון והשיב: "אנטיפטר".
"שם נחמד", הפטיר דן, מציין לעצמו כבר שהנער וכנראה גם השולח אינם יהודים או תושבי הארץ.
"כן, אימי אהבה את השם הרומי והחליטה לקרוא לי כך", הנער סיפק משום מה מידע בנדיבות.
"אצלכם זה נהוג?", גישש דן, משתדל לא להישמע להוט מדי לדעת את מוצאו של הנער.
"בעמון?", הנער התרווח לאחור, נרגע מעט מלחצו, מה כבר נער בן שמונה עשרה יכול לעולל?, "כל אחד עושה כרצונו, אם אתה רוצה לקרוא בשם עמוני בשמחה, אם לא אתה יכול לקרוא גם בשם יהודי או פרסי".
'עמון?!', הופתע דן.
דן התברך בכושר שיחה ואופיו החברותי סייע לו לנהל עם הבחור העמוני שיחה עד רדת החשיכה.
כאשר שקעה כבר השמש השניים כבר היו מיודדים, ופרשו יחדיו לשנת לילה.
מעט אחר חצות הרים דן את ראשו, הוא כבר וידא שאנטיפטר ישן כמה פעמים במהלך השעות האחרונות והנער אכן ישן עמוק בניגוד להצהרתו הראשונית ששנתו קלה.
אך בכל הנוגע לעמידה במחויבות הנער מצטיין, האיגרת שמורה בחריט הקשור על חגורתו, אשר מעליו קשורה פיסת בד לכל האורך וכן הוא ישן בדיוק על הצד בו קשור החריט.
מה עושים?
דן ישב כמה דקות, חושב.
אך כמו משמיים יד ה' באה לעזרתו בצורה הכי פשוטה שיש: הנער התהפך בשנתו אל הצד השני, כעת המצב פשוט בהרבה.
הוא הרים בעדינות את הבד והתיר את הקשר. הוא שלף מתוך החריט בחרדת קודש את האיגרת, פותח את הקלף המגולגל.
עיניו רצו על השורות במהירו, פניו מחווירות.
אור הירח הועם לפתע, דן הרים את ראשו בבהלה נפגש כמעט חזיתית בראשו של אנטיפטר. פניו של זה האחרון היו אדומות מחימה, ושפתיו רטטו.
"שקרן! רמאי!", הוא חטף את האיגרת מידו, ודחף אותו לאחור, "הייתי צריך להאמין לכל הסיפורים שסיפרו לי בילדותי על היהודים הרמאים וחסרי הבושה! עוד הייתי בטוח בטובתי אתה רוצה, שחקן אמיתי!".
חרדה אחזה בדן, והוא זחל אחורנית במהירות מפני חמתו של הנער שמולו.
אנטיפטר התקרב אליו בסכין שלוף שצץ בידו פתאום. דן קפץ על רגליו, חטף את תרמילו, ונס כל עוד נפשו בו.
אנטיפטר ניסה את מזלו ברדיפה, אך הנער היהודי היה קל רגליים ומהיר, הוא התיישב תחת צילו של אחד העצים מתנשף, יותר בחרדה מאשר עצם הריצה.
'מה אומר למלך?!', מחשבותיו התקיפו אותו, 'איך יכולתי? אני יוצא להורג ברגע שזה יגיע לאוזניו'.
ההחלטה התקבלה על ליבו מבלי הרבה היסוס: אם יספר את עצם המקרה- ימות, הפתרון הקל והפשוט ביותר, הוא לשמור את המקרה בינו לבין הנער היהודי, ואף אחד לא יידע על המקרה הזה.
_________
דן פתח את דלת הבית בתנופה מניח את תיקו וקורס על הכיסא הקרוב ביותר.
אחותו התאומה אביגיל יצאה בבהלה מן החדר, "מה קרה?", שאלה.
הוא סימן לה 'הכל בסדר' בידו, מתנשף עדיין, מעכל.
"נכנסת כרוח סערה הביתה, אתה נראה כאילו חזרת משדה קרב, ומתנשף כאילו רצת מבבל לרומא ברגל".
"זה גם הרגיש כך…", הפטיר.
הוא קם ממקומו, "אני הולך לדבר עם יוחנן".
" בן הדוד? אבל הרגע חזרת!", קראה אליו בדאגה אימהית.
הוא נופף לה לשלום מהיציאה.
___________
"אתה חייב להאמין לי יוחנן!", התחנן דן בפני בן דודו הגדול, "זה מה שהיה כתוב באיגרת! זו השיחה ששמעתי! אתה חייב לעשות משהו בנידון או לפחות לעזור לי! יש לך אנשים, יש לך השפעה, זה עניין של חיים ומוות!".
יוחנן שתק, מביט לבן דודו בעיניים.
"מה?", שאל דן.
"אני פשוט לא יודע אם להאמין לך או לא, מצד אחד אני מכיר אותך, אתה נער חכם ולא היית בא עם סיפור מוזר כל כך ובודה אותו מליבך. מצד שני, אין לך הוכחות. אני ל יכול להאמין לך, ללכת אל גדליה בן אחיקם, לסכן את מעמדי וכבודי אצל גדליה, בשביל משהו שאתה טוען שראית, אתה מבין אותי, נכון?".
"אבל יוחנן! בבקשה, אני מבטיח לך!", דן קם על רגליו, "אני עקבתי אחרי העבד העמוני ההוא, אני קראתי באיגרת ההיא! הוא כמעט ורצח אותי נפש, אתה חייב להאמין לי, זה לא היה לחינם. חייו של גדליה בסכנה, החיים בארץ ישראל בסכנה".
"אתה מגזים!", פניו של יוחנן הפכו כעוסות, "אתה מדבר כמו פעוט! תקשיב לעצמך!".
דן השתתק, והזעיף את פניו גם הוא, "הייתי צריך לתת לו לפצוע אותי כהוכחה", סינן בייאוש, "אף אחד לא יאמין לי, וגדליה בן אחיקם ימות".
הוא הסתובב ובא לצאת מן הבית.
"דן".
הוא סובב את ראשו לאחור, מבט בבן דודו.
"אני אעקוב אחר ישמעאל בן נתניה זמן מה, אם אני אמצא דבר מה, אפילו קטן ביותר שיאשר את דבריך, אגש לגדליה".
דן הנהן בראשו ויצא.
__________
הוא צדק!
יוחנן חפן את ראשו בין שתי ידיו.
דן בן דודו הצעיר צדק, ישמעאל בן נתניה אכן זומם דבר מה, אנשיו דיווחו לו על תכונה חשודה בין אנשי ביתו ומקורביו.
וכנראה שאם דן הגיע אליו עם טענה שכזו ואכן יש טעם לחשד, הדברים מתחברים.
ברגע שהבין זאת, הוא קבע פגישה עם גדליה, על מנת להזהיר אותו.
בדרך אל המצפה- מקום מושבו של גדליה, הוא פגש בדן.
"דיברת אמת", הפטיר לעברו.
"את זה ידעתי… אני שמח שאישרת זאת סוף סוף", דן נאבק לשמור על קצב הליכתו זהה לזה המהיר של בן דודו.
"אני מצטער".
"אין על מה, העיקר שעכשיו אתה בדרכך אל גדליה על מנת להזהיר אותו נכון?".
" נער חכם אתה", צחק יוחנן, טופח על גבו של הנער שלצידו, "אני מקווה שהוא ישעה לאזהרותי".
"מדוע שלא?", התפלא דן בתמימות, "מזהירים אותו מפני מותו והוא לא ינהג אפילו מידה קלה של זהירות?".
_________
"אתם שומעים את מה שפיכם מדבר?", גער בהם גדליה, "מה השטויות וההבלים הללו?".
"אדוני…", פתח יוחנן, מנסה להסביר את עצמו בצורה טובה יותר, דקות מספר לפני שנכנס אל גדליה הביאו אליו אנשיו ראיות מוצקות המאשרות את דבריו של דן, הוא חייב להוכיח זאת לגדליה!
"יוחנן בן קרח, ראיתי בך אדם חכם וחריף מחשבה, אל נא תוריד מערכך בעיני", קטע אותו גדליה בן אחיקם ופטר אותם מעליו.
יוחנן פסע הלוך ושוב במסדרון המוביל אל חדרי האוכל של גדליה בן אחיקם, מחכה לזה האחרון שיצא על מנת שיוכל לתפוס עימו עוד שתי דקות שיחה.
"יוחנן בן קרח? האם לא שוחחתי עימך בצהרי היום?", גדליה יצא סוף סוף מבין דלתות העץ הגדולות.
"רציתי להציע רעיון אדוני", יוחנן קד קידה קלה וחפוזה מביט לצדדים לראות שאף אחד חוץ מגדליה לא מקשיב.
"אני מאזין".
"למרות שכאשר דיברנו מוקדם יותר, הבעת חוסר אמון והתנגדות לדבר שהשמענו באוזניך, ולעדים הכשרים שהבאנו, באתי להציע שאני- יוחנן בן קרח, אלך ואהרוג את ישמעאל בן נתניה עוד לפני שזה האחרון יספיק להרוג אותך, שכן אם תמות אתה אדוני, כל האנשים והקבוצות שהתקבצו אליך יתפזרו ושארית ישראל תאבד לנצח".
"כבר הבעתי את דעתי קודם לכן", אמר גדליה בתוקף, ואף מעט כעס בצבץ בין מילותיו, "שקרים מדבר פיכם על אחיכם, איך מסוגלים אתם להעליל עלילה שפלה שכזו על יהודי. לא הוא ימות ולא אני אמות, ואתה נשאר כאן במצפה במשך התקופה הקרובה שלא תתפתה לעשות מעשה כעין זה שהצגת בפני עכשיו לאף אדם אחר".
_________
דן ישב בביתו. שום דבר לא עזר.
האדם מתכנן תוכניות. רוצה להציל ממוות, והקב"ה שוחק.
הוא רק בן שמונה עשרה, מדוע עול שכזה אמור להיות מוטל על כתפיו?!
הוא ניסה. באמת ניסה, הוא חקר והזהיר, ושוב הזהיר, אבל הוא פשוט לא הקשיב. הוא ניסה בעיקר לשכנע את עצמו שניסה, שעוון מותו של גדליה בן אחיקם לא נופל על כתפיו.
הוא זה שפנה לעזרתו של בן דודו יוחנן בן קרח, ועכשיו זה האחרון מתכנן לצאת למלחמה נגד רוצחו של גדליה וכל אנשיו – ישמעאל בן נתניה.
בן דודו הקרוב, שלא רצה להיכנס לזה בכלל יוצא למלחמה.
הסוף
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
4 תגובות
מהמםם
ואוווווווווו!!!!
תקשיבי זה מטורףףףף!!!!
לא האמנתי שזה עבודה לבית ספר..
תעלי כאלו סיפורים!!!
אני ממש אשמח..
(כאילוו בסגנון, דברים מהתנך, חז"ל וכאלה..)
יש לך כישרון כתיבה נדיר!!!
ממש אהבתי את הסגנון..❤
יאאאאאאאא
אהבתיייי
תעשי עוד כאלה פלייזזזז
לייק
בתור חובבת תנך מושבעת וחובבת קריאה מושבעת אני חייבת להגיד לך שזה מוווווווווווווווווווווווווווווווווווששששששששששששששללללללללללללםםםםםםםםםםםםםם