שביל דו-סטרי /4

פרק רביעי

לפרק הקודם

לפרק הבא
בנתיב השמאלי

דיתי מדליקה את הפלאפון שלה בסיום הלימודים. הוא מצלצל ברגע שהיא פותחת. לאה'לה. היא עונה.

"היי דיתי. מה קורה?"

"ברוך השם. מה איתך?" דיתי שמחה שלאה'לה מתקשרת. היה כל כך כיף אתמול.

"הכל טוב. תשמעי רגע. למנוחי יש מחר יומולדת. באלך לבוא?"

"איפה זה?" דיתי לא יודעת מה היא רוצה ומה באלה.

"אצל אסתי. אני אבוא לקחת אותך. ניפגש ליד הבית שלך. את רוצה?"

"מירי באה?" כי בלי מירי עדיין מפחיד לי.

"כן בטח. את באה?" לאה'לה לוחצת קצת. רוצה תשובה.

אין איך להתחמק. "כן בטח! באיזה שעה?"

"נתחיל בחמש. נסיים באיזור תשע." בערך.

"בסדר. לא מבטיחה להישאר עד הסוף…"

"בסדר גמור דיתי. יהיה כיף. אני אתקשר אלייך מחר. ניהיה בקשר. ביי."

"להתראות."

עכשיו צריך לחשוב מה אומרים לאמא.

**

בנתיב הימני

תמי ליד החלון מסתכלת על השמים. ליאת לידה קוראת איזשהו ספר. עוד מעט היא תלך לישון. ככה היא אמרה. תמי לא יודעת אם היא תצליח להירדם. המחשבות שלה מעסיקות אותה והכיסא במטוס לא נוח לה.

אם היא הייתה טסה לבד זה היה אולי כיף. היא לא יודעת. אבל עם ליאת זה יהיה בלתי נסבל. זה בטוח.

"את יודעת למה אנחנו נוסעות?" ליאת שואלת אותה.

תמי מתעלמת. לא מסובבת את הראש. ליאת ממשיכה לקרוא.

בשדה אחרי שהן נפרדו מאמא ליאת דיברה ודיברה. חילקה הערות. ופקודות. וכמובן לקחה את הדרכונים אליה. שחס וחלילה הם לא ייעלמו אצל תמי.

ותמי שתקה. עשתה כל מה שליאת צוותה. אין לה כח לליאת.

למה אימא לא רצתה שמישהי מהן תישאר? אולי היא תשכנע את אמא להישאר עוד קצת בישראל? שליאת תיסע לשבועיים וחצי.

היא רוצה חופש. מליאת. לא עוזר לה שבועיים וחצי עם ליאת.