התגעגעת אלי?

זאת אני Sherlin ?
את שקוראת אותי עכשיו. לא יודעת אם את זוכרת אותי, הפעם האחרונה שכתבתי כאן הייתה מזמן, והתגעגעתי. מכתב שמיועד לחברה שלי, בעיקר, אבל אם תמצאי בו מילים שאהבת – מוקדש גם בשבילך באהבה!
זה לא היה פתאומי.
נערכתי לזה, תיארתי את זה, דמיינתי איך זה יראה, חלמתי עלייך בלילה.
אבל כשזה קרה – המציאות כאבה יותר מכל חלום.
חזקה יותר מכל דמיון שאי פעם דמיינתי.
פתאום כבר לא היית לי רק בראש, אלא מול העיניים ממש.
וכל השיחות שלנו היו חיות ונושמות, כאילו רק אתמול עוד היינו חברות.
ולראות אותך, זה כמו לנסות להילחם בכלום. להאשים את כלום. לבכות מכלום.
וזה בסדר לך, מבחינתך החיים תותים. הכי וורודים. פסגת החלומות שלך.
תמיד חלמת להיות יפה כזאת, מרשימה ונוצצת.
והיו לך את כל הנתונים לדבריך, אבל באמת, מה את חושבת שהיופי הזה הוא הכל?
אתמול כשעמדתי מולך, נעצתי מבט לתוך העיניים הירוקות, תהומות של כאב היו שם.
ניסית לחייך, לצחוק – אבל הקול יצא צרוד ומזויף. אני יודעת שהכי רע לך. הכי שרק יכול להיות.
אני מכירה את חברה שלי שטוב לה. ואני יודעת שעכשיו הכי לא טוב לך שבעולם.
ניסיתי לצחוק חזרה, לחייך אליך. לספר לך כמה בשורות טובות שמזמן רציתי, אבל הלב היה כבד ומוצף.
לראות אותך, לשמוע אותך ולהיזכר.
רציתי להחזיר את הגלגל אחורה, רק לכמה רגעים. לימים האלו שלא עשית את השטות הכי גדולה בחייך, שהיית חברה שלי הכי באמת.
שהיית קרובה לכל מה שעניין אותי ואת כל מי שקרוב.
אז למה אי אפשר להחזיר את הגלגל הזה?
למה אי אפשר להוציא אותך מהבור הזה שנפלת אליו?
או שאולי, בעצם, כן אפשר? אולי תסכימי להושיט יד?
תסכימי לבוא אלי עוד פעם אחת הביתה, לצחוק על נוסטלגיות והפעם באמת ומכל הלב?
לזכור שיש מישהו שבכל מקרה תמיד יחכה לך, גם מתי שאני לא אוכל, גם מתי שאני אשן.
אצלו הדלת תמיד פתוחה, בלי קשר לאלול, והוא מחכה לך (וגם אני:)
מחכה לך באמת!
אוף. חברה שלי. שונאת לבכות על הריחוק, שונאת לבכות על כלום. רוצה לבכות עליך רק שתחזרי, רק שתביני שהכול קצר וזמני, שחבל לשרוף רגעים ודקות שלא שלנו בכלל. חבל על החיים. הם כאלו יקרים. וסליחה שכתבתי לך לפרצוף, אבל למה תמיד אחרי שאני רואה אותך מרגישה צורך לצעוק אליך תהומות של כאב ואמת בו זמנית, בערבוביה כזאת שמותירה אותי מבולבלת. בוהה בפוסט ומשחררת אותו לאוויר העולם, אליך.