נולדתי עם כתר על הראש

רק שהייתי צריכה לנקות אותו
הכל התחיל אי שם מעל שבעת הרקיעים, נסיכה מתרפקת על אביה. "לא רוצה!", היא בוכה, "מה בכלל יש לי לעשות שם?!בעצמך אמרת לי שיהיו שם נסיונות, שאני אפול בכל הביצות הכי עמוקות שמחכות לי שם, אני לא רוצה לרדת!"
הוא הביט בה בעיניים טובות, מלטף אותה ברוך.

"ילדה שלי, הנפילות נועדו כדי לקום מהן. אני יודע שאת לא רוצה, גם אני הייתי מעדיף שתישארי איתי כאן למעלה, אבל נולדת כדי להגיע לשם. לא לתוהו בראתי את עולם העשייה הגשמי, אלא לשבת יצרתי אותו. כדי שאת ועוד מיליוני נשמות כמוך יחיו שם בתוך גוף מצומצם וגשמי שבהתחלה ייראה לך כמו כלא אבל אז את תגלי שבכוחך להפוך אותו לארמון. את תפלי, נכון, אבל אני מבטיח לך שתקומי חזקה וגבוהה הרבה יותר. רק ככה גדלים, נשמה שלי"

והיא השתכנעה.

ורגע לפני שירדה הסתובבה ושאלה, "אבל מאיפה יהיו לי את הכוחות לקום? אולי יהיו רגעים שבכלל אעדיף להישאר בבוץ מאשר לעשות את המאמץ הקשה הזה?"

הוא חייך אליה ולחש, "תזכרי את השאלה הזו ילדה שלי, ואיתה את התשובה-אני תמיד, אבל תמיד, אהיה איתך ואחזיק את היד שלך. אני אמשוך אותך מהביצה, את רק תצטרכי להושיט לי יד"

היא ירדה.

ואז התחיל הסיוט האמיתי. מתינוקת קטנה ומלאכית היא הפכה לילדה כאובה ונבגדת, ואז לנערה בגיל טרום התבגרות שהקדימה את גיל ההתבגרות בכמה שנים.

והיא אכן נפלה, בדיוק כמו שהובטחה למעלה. משוטטת באינטרנט, קוראת בדיחות, שומעת שירים, רואה סרטים וסדרות ומתמכרת. היא, השליחה, שהייתה אמורה להיות הכי חסידית ואור לגויים בארץ זרה ונכרייה, מוצאת את עצמה גרועה יותר מהמקורבים שלה שנוסעים בשבת. לפחות איתם יש עוד מה לעשות.

ואז אבא רוכן אליה באהבה שלא קהתה עם הזמן והפעמים שחטאה לו, שולח לה סימנים שמנסים להזכיר לה את קיומו ואת ההבטחה שנתן לה לפני שנים.
והיא התעוררה סוף סוף. מחלצת את הכתר שלה מהבוץ העמוק ומנקה אותו, משפשפת את היהלומים אחד אחד.
זה לא היה קל, אבל הנה, היא חזרה להיות נסיכה.