אין דבר אבוד/ הבלוג

דמות מספרת על עצמה- נחמיה בן יהושפט

לפרק הקודם

לפרק הבא

דמות מספרת על עצמה- נחמיה בן יהושפט
שלום לכם. אני בכלל לא יודע מי אתם, ומעדיף גם לא לדעת. אני, כמו שעשיתי כל החיים, פשוט עושה את התפקיד שלי. והפעם הוא לספר על עצמי.
הייתי רק בן ארבע שנים כשאמא נפטרה. עד היום אני לא יודע למה ואיך זה קרה, אבל שמעתי פעם מישהו אומר לאבא שלי שהיא ננשכה על ידי כלב שוטה, דבר שעל פי השמועות גורם למוות מידי של הנשוך. אבא, זכרונו לברכה (תלוי את מי שואלים…), לא רצה לשקוע בדיכאון ולכן החליט לשאת אישה שנייה.
הבעיות התחילו כשלגברת הלא צעירה במיוחד, שכבר התברכה בכמה וכמה ילדים מבעלה הקודם, לא בדיוק אהבה את הרעיון שבמקום לטפל באחד עשר ילדיה, שלכל הפחות שלושה או ארבעה מתוכם היו בערך בגילאי שנה עד שבע או שמונה, אני כבר לא זוכר בדיוק כמה זה היה, היא תצטרך כעת להשקיע זמן ואנרגיה בעוד ילד קטן (ומפונק, לפחות לדעתה האישית…).

אבל מכיוון שלא היה נעים לה לדבר על זה עם אבא אחרי שכבר נישאה לו, בחרה לשתוק. ודווקא מהשתיקה הזו התחילו הצרות שלי, כי בכל פעם שהביטה בי ראיתי עד כמה היא שונאת אותי. כן, שונאת. ואני לא מגזים, כל מי שמכיר אותי יודע שאני בדרך כלל לא נוטה להגזמות ולא נוהג לעשות מזבוב פיל.

שנתיים אחר כך נתבקש גם אבא לישיבה של מעלה, ורעייתו המהוללת התארסה בשלישית ולקחה גם אותי איתה, בחוסר רצון בולט. חתנה, שלי כבר לא היה כל קשר לא אליו ולא אל ארוסתו, טען באוזניה שזה יותר מידי ילדים כשהם בכלל לא שלו ודרש ממנה לוותר לפחות על ילד אחד. ונחשו על מי היא ויתרה? ובכן, עליי כמובן. היא עשתה זאת ברצון רב, ומה יקרה איתי אחר כך כבר ממש לא היה לה אכפת. ובהתחשב בעובדה שעדיין היינו באשור, יכל לקרות הרבה מאוד… וזה בדיוק היה הפרק הבא בחיים שלי- עבדות.

עכשיו תנסו לתאר לעצמכם ילדון בן שבע בסך הכל, בלי בית, בארץ זרה ועוינת בה בני עמו מעונים ומשועבדים. לרוע מזלי, האדם הראשון שמצא אותי, שאני מסופק אם בכלל ניתן לקרוא לו בשם אדם, היה גבר אשורי שהתברך משום מה בעודף ממון בולט. ולמי שלא מכיר את תופעות הלוואי- עודף נשים, עודף משקל, עודף גאווה, בית שדמה יותר לארמון ואני כבר בקושי זוכר מה עוד. למען האמת, אני אפילו לא זוכר איך הוא היה נראה, ומעדיף שלא לזכור.

הייתי בערך בן שלושים כשקרה הנס, או יותר נכון- הבריחה הגדולה. לא ידעתי על כך דבר, אלא שבאותו היום כשעבדתי מחוץ לבית שמעתי שני ישראלים מדברים בלחש על התכניות. הבנתי שזו ההזדמנות שלי והעזתי להתערב בשיחתם, וכשהם הסתובבו אליי בפחד ובתדהמה גיליתי שהם נראים כאב ובנו. הבן היה נראה צעיר ממני בשנים בודדות, ומאוחר יותר גיליתי שאכן כך.

התחלנו לגלגל שיחה, ומהר מאוד גיליתי שלאב קוראים אלעזר ולבן- חזקיה. כן כן, קראתם נכון. מדובר בחזקיה בן אלעזר, מנהיג הבריחה ההיסטורית מאשור ולאחר מכן גם מלכה של ירושלם, הממלכה בה נאלצנו לתקוע יתד לעת עתה.

כך בדיוק החל הקשר שלי לבית המלוכה שלנו. מאותו יום לקח אותי המנהיג הצעיר תחת חסותו, טיפל בי, אהב אותי ודאג לי. כל הדרך היינו יחד, וכשהוקמה ממלכת ירושלם רצה לתת לי עמדת כח מסוימת שלא כאן המקום המתאים לפרט עליה, אבל אני הרגשתי חובה להחזיר לאדם המדהים הזה על כל הטוב שהשפיע עלי מהיום בו נפגשנו ולהקדיש למענו את כל חיי, עד יומי האחרון. או במילים אחרות- להפוך למשרתו האישי.
כאן, בירושלם, הוא אף שידך לי את בלהה, אישה צדיקה ונעימת הליכות ואחותו של סוחר תבלינים מוכשר ופיקח שהצליח להתעשר ולבסס את מעמדו בממלכה הצעירה במהירות שהצליחה להדהים אפילו אותו.
אני מאושר כאן, וסוף כל סוף לומד לאהוב את החיים. יש לי חברים טובים והכרות אישית עם רבה הראשי של ירושלם, זכיתי בלא פחות משבעה ילדים כן ירבו, כשהשמיני בלי עין הרע עומד תיכף לצאת לאוויר העולם… אבל אני מודע היטב לכך שלא קיבלתי משמיים רק אישה טובה ומעריכה, ילדים מקסימים, עבודה מכניסה וגיס חריף לא פחות מריח התבלינים בהם הוא עוסק אלא גם את מאור עיניי, את אוזניי, יכולת הדיבור והשמיעה שלי, את ידיי ורגליי ויותר מכל- את הזכות לחיות. לקום בבוקר ולנשום מלוא ראותי אוויר צלול ונקי ללא כל הפרעה.

מודה אני לפניך, מלך חי וקיים, שהחזרת בי נשמתי בכל רגע מחדש.