מסקנות
-תקפ"ג-
היא הסתכלה במראה בהבעה עמוקה של תיעוב עצמי.
"אלוקים", היא מלמלה לעצמה, "למה הגוף שלי כל כך מכוער?"
בכאב היא שלחה יד נוקשה וטפחה על בטנה, מרגישה את הדמעות מחלחלות בזוית העיניים.
היא שנאה את הגוף שלה. שנאת מוות.
"בראת כל כך הרבה אנשים יפים, אבא", היא התפללה, "כל כך הרבה אנשים יפים. למה, למה דווקא אני, למה אני כל כך שונה. למה הגוף שלי חייב להראות ככה?
למה אני כל כך
רזה??"
היא כבר לא ילדה קטנה, היא כבר בת 17. ושוקלת רק חמישים ושבע קילו.
היא הניחה לידה לעבור על גופה, בטן די שטוחה, רגליים צרות, גוף רזה וארוך. אין בה כמעט עגלגלות, אין לה גוף יפה כמו לכל החברות שלה.
עצמות הלחיים שלה מודגשות,
גועל נפש.
מה לא הייתה נותנת בשביל לחיים סמוקות, עגולות, כמו של לינדה, כמו של ורה, כמו של אחותה הקטנה. בשביל קצת סנטר מלא יותר, לא משהו מודגש מדי, רק קצת, כמו לדודה שלה בעלת פני הירח המושלמות.
מה כבר ביקשתי? קצת להיות פחות שטוחה בבטן? קצת עוד בשר על הגוף, על הזרועות, על הרגליים, על הפנים.
היא מכוערת, היא יודעת את זה. הגוף שלה הפוך לגמרי מכל סטנדרטי היופי המקובלים בחברה.
היא ניסתה, כל כך ניסתה.
היא הכריחה את עצמה לאכול, דוחפת לבטן עוד ועוד, ממלאת את עצמה, מתפוצצת. היא כל כך ניסתה להשמין. היא בלתה שעות שלימות באכילה רצופה, מוטרפת, מכריחה את עצמה לא להקיא. היא שתתה כמויות שמן בלי שאף אחד לא ראה.
כי מה זאת התחושה הגועלית הזאת בגרון לעומת הקבס העולה בה בכל פעם שהיא מגלה כמה מהר מפרק הגוף שלה את החומרים הנשלחים אליו, ואיך הוא לא מעלה על עצמו עוד גרם בודד של שומן.
אבל היא לא מצליחה, הפה שלה מסרב לפתוח את הפה ולאכול יותר מעשרים פרוסות הלחם, צלחת הבשר הענקית והסלט הענק שהיא אוכלת כל סעודה. היא באמת לא יכולה לאכול יותר!
-תשפ"ג-
היא הסתכלה במראה בהבעה עמוקה של תיעוב עצמי.
"אלוקים", היא מלמלה לעצמה, "למה הגוף שלי כל כך מכוער?"
בכאב היא שלחה יד נוקשה וטפחה על בטנה, מרגישה את הדמעות מחלחלות בזוית העיניים.
היא שנאה את הגוף שלה. שנאת מוות.
"בראת כל כך הרבה אנשים יפים, אבא", היא התפללה, "כל כך הרבה אנשים יפים. למה, למה דווקא אני, למה אני כל כך שונה. למה הגוף שלי חייב להראות ככה?
למה אני כל כך
שמנה??"
היא כבר לא ילדה קטנה, היא כבר בת 17. ושוקלת הרבה יותר מדי.
היא הניחה לידה לעבור על גופה, בטן מלאה, עגולה, רגליים עבות, גוף שמן וקצר. אין בה מעט רזון, אין לה גוף יפה כמו לכל החברות שלה.
הלחיים שלה כל כך עגולות,
גועל נפש.
מה לא הייתה נותנת בשביל עצמות לחיים בולטות, כמו של לינדה, כמו של ורה, כמו של אחותה הקטנה. בשביל קצת סנטר צר יותר, לא משהו מודגש מדי, רק קצת, כמו לדודה שלה בעלת הפנים הצרות המושלמות.
מה כבר ביקשתי? קצת להיות פחות מלאה בבטן? קצת פחות בשר על הגוף, על הזרועות, על הרגליים, על הפנים.
היא מכוערת, היא יודעת את זה. הגוף שלה הפוך לגמרי מכל סטנדרטי היופי המקובלים בחברה.
היא ניסתה, כל כך ניסתה.
היא הכריחה את עצמה לא לאכול, מונעת מעצמה מזון בסיסי, מזון קיומי. היא כל כך ניסתה להרזות. היא בלתה שעות שלימות באימוני כושר אינטנסיביים, מוטרפת, מכריחה את עצמה לא להקיא. היא שתתה כמויות מים בלי שאף אחד לא ראה.
כי מה זאת התחושה הגועלית הזאת בגרון לעומת הקבס העולה בה בכל פעם שהיא מגלה כמה מהר קולט הגוף שלה את החומרים הנשלחים אליו, ואיך הוא לא מוריד מעצמו אפילו גרם בודד של שומן.
אבל היא לא מצליחה, הבטן שלה מסרבת לא לאכול את הפרוסה הבודדה והתפוח שהיא אוכלת פעם ביום. היא באמת לא יכולה לאכול פחות!
-°-
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
32 תגובות
המקרה עם הנערה הרזה בקושי קורה
ואני לא סובלת בנות רזות שטעונות שהן צריכות להשמין, זה נראה לי צומי.
עם השמנה יותר הזדהיתי בוא נגיד…
ממש לא!!
מה עם כל האלה שסובלות מאנורקסיה?
לפי דעתי זה הרבה יותר קשה מלהיות מלאה!
אנורקסיה זה רצון אובססיבי להרזות לא להשמין
ודורשים מהם להשמין כי הן הגיעו למצב שזה מחלה והן בתת תזונה
להשמין זה אולי(קשה לי להאמין) יותר קשה אבל לא נצרך.
להרזות מהשמנה זה נצרך להמון בחורות וזה קשה ממש
לדעתי אי אפשר להשוות, בעוד שרוזי הולך ממש ופופולארי השמנה זה ממש מחוץ לאופנה.
תאמיני לי שלי יותר קשה למצוא בגדים מזאתי שרוצה לחיים קצת יותר עגולות ועוד שתי קילו.
סייברית? חדשה?
אוהבת את השם שלך
מזכיר לי משהו…
ג'ינג'ית הרעיון הוא שפעם הסטייל היה להיות שמנה ולא רזה..
א. בדיוק טיקטיק.
ב. תקראי שוב את התיאור של הרזה, בימנו היא נחשבת ממש ממוצעת.
מבחינת משקל וגיל.
אוקיייי
קלטתי
תודהה למי שהסבירה.
עאעאעא
למה זה חייב להיות ככה?
הכתיבה שלך מהממת
יאאא פנרס
אהבתי ממש איך שכתבת
הלוואי וניהיה שלמיםם
ממש יפה אהבתי
חוצמזה בטוח ש57 קילו בגיל 17 זה רזה?
הלוואי למה אני לא נראית כזו רזה כמו בתיאור וזהו המשקל שלי וכן הגיל בערך… חח
כן. זה הממוצע
הרבה בנות (ואני בתוכן?) היו שמחות לשקול 57…
שקלתי ככה בכיתה ו אולי??
והאימוגים השמחים הם כי נמאס לי לחשוב כל היום איך אני נראית ודי למדתי לאהוב את השומנים שלי.
תמיד כשאמא שלי אומרת לי שהשמנתי אני אומרת לה "זכותי להשמין!!"?
שימי לב
הפסדת משהו
-תקפ"ג-(היה מודגש בלמעלה הצהוב)
הקטע הוא ההבדל בין פעם להיום
(אם הבנתי נכון
ואו יש לך כתיבה יפה
הפוסט מושלםםםםםםםםםם
גינגית וchabad וכל מי שהצטרפה לתהייה שלהן, שימו לב לתאריכים!
תקפ"ג מול תשפ"ג.
לפני מאתיים שנה בחורה בת 17 ששקלה 57 הרגישה צמוקה ורזה וביכתה את מר גורלה. זה הפער שפנרס הציגה לנו כאן, כמה כל הנושא הזה הוא תלוי אופנה ודעות סביבתיות. איך פעם השאיפה של כולן היה להיות שמנות ותפוחות לחיים, והיום בדיוק להפך…
פוסט מדהים ומטלטל, דווקא כי הוא מביא מציאות בלי פרשנות בכלל. מציאות שזועקת את עצמה בלי מילים…
מדהים!!
באמת לא יכולתי לתאר את זה טוב יותר.
תודה לך!
וואו, פנרס, פוסט מדהים.
האנלוגיה שערכת פה על ידי תיאורי מציאות פשוטים של פעם והיום, מוכיחה את הפער ההזוי והשאיפות שהשתנו מהקצה אל הקצה בצורה ברורה ומוחשית שגורמת לנו להבין את המצב האבסורדי הזה שאנחנו חיות בו..
כתבת יפה. שכוייח.
ואוו
איך התקופות חולפות
זה לא ירידת הדורות, תמיד היה מה שהולך, מודה מכתיבה, העיניין הזה תפס את עיני, משומה ?. הפוסט הזה הזכיר לי – אני עומדת ליד המראה מורידה עיניים מנסה להתעלם מהמשקל העודף ומרגישה יד מלטפת את הכתף הרחבה שלי ”פעם נשים שמנות היו נקראות יפות, רק הם” הקול של אימי מנחם. ואני מסרבת להאמין, לא מעניין אותי פעם.
כמו תמיד, פרנס כתיבה מיוחדת-מהממת?
🙂
את יודעת, פשוט חשבתי פעם שאיזה כיף לנשים אז שהן היו יכולות להרשות לעצמן להיות קצת שמנמנות. אבל תכל'ס, אם הנורמה הייתה להיות שמנה באמת יכול להיות שהן סבלו בדיוק כמונו.
פעם לא לכולם היה כסף להמוןןןן אוכל
אז הסטייל היה שומנים כי זה אומר שאת עשירה
זה יפה. כי את לא מסבירה פה במפורש מה דעתך בנידון. זה יפה. כי את בסך הכל הנחת את המציאויות אחת מול השניה ואמרת- בואו תשפטו. זה יפה. כי דווקא הפשטות חסרת הנימוקים מראה לנו עד כמה לא נגמר זה ללכת לפי האופנה ומה שקובעים בשבילנו. עד כמה אני הבנאדם היחיד שיקבע בשבילי את השלמות העצמית שלי.
נ.ב
לדעתי את יכולה להיות אחלה משווקת, יש לך שיטות מעניינות בהעברת מסרים;)
חחחחח
ארשום לפני!
פנרס כמו פנרס, אלופה…, והכותרת…., והכל, חזק לגמרי, יש לך את זה בגדול.
את גם בנחת על החיים, וגם מבינה אותם, אני מעריצה שקטה שלך פה(;
איך אני אומרת..
הכל עניין של טיימינג
צריך פשוט להוולד בתקופה הנכונה:)
תלוי למי;)
באמת כתבת את זה מדהים?
זה נכון. הגיל, המשקל, אותו דבר. ובריא. מה ששונה, זה "האופנה", "הדעות של האנשים". כמה חבל…
אני שונאת שאנשים מדברים. ואופנה, אין לי מושג על זה. אני לא אוהבת לעשות לפי האופנה?
אבל למה אני סובלת שאני רזה? אני אמורה להתגאות בזה שאני שוקלת כמו ילדה בכיתה א'?!?
אמנם לא הייתי רוצה להיות שמנה ממש ממש, אבלל קצת להשמין לא יזיק לי.
ולג'ינג'ית, אני ממש ממש לא מסכימה איתך, אני טוענת הרבה אתזה, ואני לא רוצה צומי בשום צורה.
יש רזות עם גוף של ילדה בכיתה א ויש רזות עם גוף נשי.
אז את אלה שנראות ילדות אני מבינה שהן לא אוהבות את זה
את כל כך צודקת שזה מטורףףף
עודדת אותי ממש!❤❤
את חכמה , פנרס.
וכל כך צודקת.
❤
יואו את גאוןןןןןןןןןןןןןן
אהבתי איך ששמת עובדות ברורות מול הפרצוף שלי
#אחת_שמנסה_להתמודד_עם_השומן_שלה_מידי_הרבה_זמן