מי אני

קרע של סיפור
אם אין אני לי – מי לי?
"ואני האמנתי. האמנתי שיש תשובות, שהן טובות. והן נמצאות, כאן, ממש בתוכי. וכל מה שעלי לעשות זה רק להתאמץ עוד קצת. להשקיע עוד טיפה. עוד השתדלות."
המבט שלה מרוחק, ישן. עמוס בזכרונות כואבים משנים מעלות אבק.
הנערה הצעירה שמולה מחזירה לה עיניים גדולות שבהן משתקף כאבה של הזקנה. הספה החומה, הדהויה בשוליה, שוקעת תחתן ברכות.
"לא הייתה לי ברירה אלא להאמין. להאמין בעצמי, ביכולות שלי. כי אם לא האמונה הזו, מה היה נשאר לי? לעגם של שאר הילדים? האכזבה, המרה והקורעת של ההורים שלי? הכעס של המורים?
אז הייתי חייבת להאמין בעצמי כדי לא להאמין להם.
את מבינה, ילדתי?"
מבינה? מבינה זו לא מילה. אוהו כמה שהיא מבינה. אבל האמון הזה, הערך העצמי, מאיפה אפשר לשאוב אותו? מאיזה מעיין קסום הוא נובע? אם רק הייתה יודעת למצוא אותו, לאגור ממנו כוחות, מזמן היו חייה נראים אחרת.
היא מביטה בזקנה בשתיקה ומרחיבה עוד קצת את עיניה הפעורות.
השתיקה הפכה כבר מזמן לבת לוויה קבועה שלה. מסתירה את הדמעות שחונקות אותה בפנים. וכמה הופתעה לשמוע מהסבתא הטובה הזו, שגם היא פעם הייתה ככה. קופצת שפתיים, משפילה מבט. מעדיפה לשתוק ימים שלמים מאשר לומר דברים שיגרמו לכולם לצחוק עליה שוב ושוב.
"לא היה לי אף אחד בעולם," הזקנה ממשיכה בקול שכמו נשלף ממרחקים. "אבל באיזה שהוא שלב התחלתי להבין – אם אין אני לי, מי לי? למדתי להסתכל על המשפט הזה לא דווקא מתוך הייאוש, הייאוש מהסביבה. הייאוש מקבלת תשומת לב, הערכה.
אני הבנתי שאם אני לא אהיה אני באמת, עצמי האמיתית, מי לי? מי כן יהיה אני? מי ימלא בהצגה של העולם הזה את התפקיד ששמו אני?
אף אחד, אהובה. התשובה היא שאף אחד.
רק בי, יש את הכח. רק אצלי נמצאת השמחה שלי. רק אני יכולה לתת לעצמי תקווה. אז האמנתי. האמנתי שזה אכן נמצא בי. התשובות, הכוחות, העוצמות. עוצמות אדירות של טוב, שלא הצלחתי לגלות כל עוד המבט שלי היה מופנה החוצה.
אבל ברגע שעזבתי את כל היתר, את כל הסובבים, גיליתי את המעיין השופע שנובע בתוכי. ופתאום, היה אני."
היא שוב שותקת, למול עיניה של הזקנה קמוטת העור. אבל זו שתיקה אחרת.
מבטה, הפעור קצת, מופה פתאום אל תוכה. פנימה.
מוכנה לגלות מי היא.