שיחה אישית של דייקנים

.
פספסתי את הרכבת בשניה…
הגעתי לרציף והיא נסעה, זה אומר שאאחר בלפחות חצי שעה…

קשה לשליטה שבי… נושמת עמוק.

הכל משמים. הכל מדוייק. זה מה שה' רוצה. יודעת הכל אבל לא מצליחה להרגיש… זה נשאר במוח, לא יורד ללב.

עושה סיבוב בתחנה ועולה על הרכבת הבאה. מתחילה תפילה. ולאט לאט מרגישה איך כל מה שהיה במח מתחיל לרדת ללב… מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, יש פה ארץ שלימה, עולם שלם, גלקסיות, אני חלק פצפון… קטנצ'יק…

פה ה' היה צריך אותי ברגע זה. הוא עשנו, ולו אנחנו.

זו ההצגה שלו, הוא המפיק, הבמאי. אני רק אחד השחקנים. אני עומדת במקום שלי ומודה על הזכות להיות חלק בכלל. לא עסוקה בלהגיד לו שלדעתי זה לא אמור להיות ככה.

השליטה מתאדה ופתאום נכנס הרוגע מגיעה השלווה…
הכל בסדר גם אם זה לא מותאם לתוכניות שלי…