המשך לממלכה במבחן של שואפת לשלמות

אם חשבתן שיש לסיפור הזה סוף שמח, מצטערת לאכזב אתכן, בינתיים אין לו סוף.
חדר קבלת הפנים היה נראה כרגיל, מעוצב בקפדנות. שמונה עשר חיילים עמדו בשלוש מערכות – אחת ליד הקיר הדרומי, שניה סמוך לקיר שמולם, ושלישית מאחורי המלך שעמד, שותק ודומם, מביט בפניו השזופות של האביר מקאן.
האביר התייצב מול המלך וכרע ברך. איסתרק סימן לו לקום ובסטיאן התרומם, מופתע ושותק. מעולם לא נהג בו המלך נימוס רב כל כך.
דממה שררה באולם. בסטיאן שאף אוויר, וברגע בו המלך התחרט על שתיקתו הוא פצה את פיו: "מהללאל נעלם". אמר בכבדות, "והאתי לדווח להוד מלכותו על כך שהאיש נעדר כבר יומיים."
מהללאל. נעלם. איסתרק בלע את רוקו. "בנו של ע. לא הגיע אליך להסביר את היעלמותו של בנך?" שאל בתמיהה.
שאלת ה'מה?' כמעט נפלטה מפיו של בסטיאן. הוא מצמץ בעיניו לרגע, ואז אמר: "לא", בתמיהה כמעט שווה לזו של איסתרק. מה הקשר בין מהללאל למשרתו של המלך?
המלך הצעיר פנה לאחוריו בעייפות. "אם כך, מוטב שהעניינים ילובנו בפורומים שקטים יותר. אחריך, שר המלחמה."
///
"דיירן?" כלב היושב על הסוס השחור הזדקף. "מה קורה?"
"שום דבר מיוחד." דיירן גלש מסוסו בקלילות. "הגיע זמן ארוחת צהריים, חביבי."
מהללאל, מן הצד, עיווה את פניו בסלידה, שם לב שלבו מתחיל להלום בחזקה. המסע הזה הזכיר לו מדיי את מסעו הראשון לאתיל, ולמרות שהמלך סמך את ידו על דיירן וכלב, סגנונם של השניים לא מצא חן בעיניו.
"אתה בא, 'מעלתך?" קולו של כלב העיר אותו מהרהוריו. מהללאל נרתע אחורנית. "זמן ארוחת צהריים, הוד מעלתך."
מהללאל ירד מסוסו בנוקשות, ניגש אל המחצלת הקטנה שפרס דיירן וקרס על הקרקע.
השתק את האינסטינקטים המוזרים שלך, מהללאל. דיירן וכלב נאמנים למלך.
///
"עד כאן התכנית." פנרס חדל לנקוש על השולחן. "השאלה היא מה השתבש."
"האפשרות הפשוטה היא שמשהו קרה לנאיתן." הציע בסטיאן. "ולכן הוא לא הגיע אליי, וחוץ מזה הכל בסדר. אך מכיוון שבדרך כלל לא קורות סתם כך תאונות שכאלו לשליחי המלך מבלי שנדע מכך מאום, האפשרות ההגיונית יותר משנאיתן נהרג, בכוונה או בטעות, ואף אחד לא יודע מכך, או שהוא שוכב חסר זהות ופצוע בבית של כוזרי אכפתי מספיק שאסף אותו לביתו אחר שנפצע, אך לא הודיע על האורח לביטחון הפנים, היא שמישהו מהמעורבים בתכנית בגד."
"מי?" פנרס חייך בעייפות. "כלב? דיירן?! מהללאל?! נאיתן?"
"נחפש את נאיתן." קבע איסתרק. "ונשלח שליח אחרי פמלייתו מהללאל."
"את מי?" שאל בסטיאן.
"את פנרס." אמר איסתרק. "או אותך."
הדלת נפרצה. "הוד מלכותו!" סגן מפקד משמר הארמון פסע פסיעה אחת פנימה. "חיילים דיאלידאנים נצפו צפונה מאתיל. הם יגיעו לעיר בתוך שעה וחצי או שעתיים."
באישוניו של איסתרק עבר לרגע זיק חרד. הוא התרומם. "מה גודלו של הכוח האויב?" שאל בשקט.
"כשמונה מאות או תשע מאות חיילים, הוד מלכותך."
נשיפת אוויר מופתעת הייתה תגובתו של בסטיאן מקאן. "כמה חיילים מצבא הקבע יש בעיר?" שאל המלך.
"ארבע מאות חמישים, הוד מלכותך, ולפני שעתיים יצאה עוד קבוצה של מאתיים שמונים חיילים למזרח. אפשר להזעיק אותם, הוד מלכותך."
"הם חזרו לעיר." דיווח סגן מפקד משמר הארמון. "הם שגילו את הדיאלידאנים הקרבים."
"שבע מאות שלושים חיילים." סיכם המלך. גוש קרח נצמד ללבו. שבע מאות שלושים חיילים. כמה מהם ימותו בקרב הקרוב על אתיל? "בסטיאן, כמה חיילי מילואים אתה מאמין שתוכל להזעיק בשעה הקרובה מבתיהם?"
האביר שתק לרגע, מחשב. "קצת יותר ממאתיים."
"עשה זאת עכשיו." הורה איסתרק. "ארגן את הכוח הזה והוצא אותו לפעולה בעוד שעה. אין לי מושג היכן נהיה אז ובאיזה מצב, אני מעביר זאת לשיקול דעתך, האביר מקאן. האביר אליקטאן, אני ממנה אותך באופן זמני לאחראי על הגנת אנשי הארמון. אין לנו מושג להיכן יגיעו הדיאלידאנים. עשה כל שביכולתך להגן בני משפחת המלוכה." פנרס הנהן בחיפזון. איסתרק דמם לשנייה.
רעואל שלו, בן החמש. ידידיה בן השלוש. דבורה בת השנה וחצי. טור וחמשת ילדיה, אחייניו. אונמר ובתה הקטנה. בנימין. ליסיה.
יקוואל. טעם מר עלה בו שחשב על אחיו, שנעלם לפני שלוש שנים וסביר להניח שכיום הוא חי כאחד הקבצנים.
אין זמן למחשבות. עליו לצאת לקרב, והמלחמה קרובה משחשב. מלחמה על הבית. על הבירה והארמון.
מוזמנות להמשיך, או שאני אמשיך:)