לכל מי שהמילים 'ממלכה במבחן' מקפיצות אותה (וגם למי שלא…)

מצטערת אם ציפיתן למילים 'פדהאל יצא'. לא, זה לא זה.
אז אחרי שהתייאשתי מלחכות לפדהאל, ואחרי שסיימתי לעבור על כל ספר בפעם ה-9,362 בספירה האחרונה (יש לי שאיפה להגיע לאלף), החלטתי להמשיך אותו בעצמי. לא, אל תזרקו עלי עגבניות. אני חס וחלילה לא חושבת שאני יכולה להתחרות במיה האגדית. אבל אם יש משהו שאני אוהבת, זה לכתוב המשכים לספרים. לקחת דמויות שכבר נוצרו, עלילה שמישהו אחר טרח להמציא, סגנון כתיבה וכל זה- ולהשתמש בזה כדי לכתוב בעצמי. שלמות.
אז נכון, אני לא יוציא את זה כספר, אבל גם סתם ככה זה מדהים.
אשמח להערות, להארות, רעיונות מופרעים יותר ופחות להמשכים אפשריים, קונספירציות, וגם- אהמ… שניה, אני צריכה לעודד את עצמי קודם. גמרתי. כן, גם לביקורת. הנה, אמרתי את זה.
בשלוש השנים מאז חזר מהללאל, היו החיים טובים. טובים משהיו אי פעם. ובכל פעם שהיה רואה בסטיאן את שני בניו משוחחים בערנות, את אולה שצובט בלחיו של רעואל, או את מהללאל שמניף אותו לגובה- היה ליבו מתמלא אושר.
האם מגיע לו כל הטוב הזה?
האם הוא ראוי לו?
בסטיאן לא היה בטוח בזה בכלל. ובכל יום מחדש חשש להקיץ מחלום מתוק, מתוק מדי, וליפול אל תוך המציאות.
אבל למרבה הפלא, זה לא קרה.
עד היום.
בסטיאן ממצמץ בעיניו מול הבית השקט. "מהללאל?" נימה קלושה של פחד נשזרת בקולו. "מהללאל?"
מעולם, מעולם, מאז שב מהללאל, לא עזב את הבית מבלי להודיע על כך לאביו.
"אבא!" רעואל רץ אליו במורד המדרגות, שערו סתור. "שלום!"
בסטיאן אוסף אותו על חיקו בחיבוק אמיץ. "שלום, מתוק שלי" הוא רוכן, עד שפניו מגיעות לגובה עיניו של בן השלוש. "מה שלומך?"
"חיכיתי לך" הילד שלו נועץ בו מבט מוכיח. "הרבה זמן".
"אני יודע, ילד שלי" מחייך בסטיאן. "הייתי צריך להתעכב קצת. איפה מהללאל?"
הילד מכניס את אגודלו לפיו, שותק.
"איפה מהללאל?" שואל בסטיאן שוב, מוציא בעדינות את האצבע מפיו של בנו.
"מהללאל הלך" משיב הילד, עיניו, תמימות וכנות, מביטות בעיניו האפורות של אביו. "הלך רחוק".
"הלך?" קור ממלא את חזהו של בסטיאן, וגושי קרח מחליקים במורד גבו. "לאן הוא הלך?" שאל, מקווה שהילד אינו מבחין ברעד הקל שתוקף אותו.
"מישהו דפק בדלת" רעואל מנסה להסביר בשפתו הפשוטה, הילדותית. "ומהללאל אמר לי שהוא צריך ללכת, ולהתראות".
"והוא אמר מתי הוא יחזור?" חוקר בסטיאן, מלטף בהיסח הדעת את ראשו החלק של בנו.
"הוא אמר שמאוחר" חייך בן השלוש. "ושהוא יביא לי מתנה".
מאוחר.
אין לו שום סיבה לדאוג, ואין שום סיבה לחשוב שמהללאל לא יופיע בערב, כשבפיו הסבר מנומק להיעדרות.
אין לו שום סיבה, מלבד אחת: בעוד שעה קלה הוא אמור לצאת עם מהללאל למשרדי המלחמה. ואף על פי שבסטיאן מודע היטב לחסרונותיו של בנו, ואינו מתכחש אליהם, חוסר אחריות מעולם לא נמנה על הרשימה.
זו מוכרחה להיות סיבה טובה מאוד, אם היא זו שגרמה למהללאל להפר בפעם הראשונה את מילתו לאביו.
כשמצחו חרוש קמטים עולה בסטיאן במעלה המדרגות, מרגיש עצמו לאה וזקן משהיה אי פעם. והוא אינו מצליח להתעלם מן הקול הרע שלוחש לו, שהרגע ממנו חשש, הגיע.

—

חיי הארמון, על כל המשמעויות הגלומות בהם, תובעניים מדי. תובעניים מאוד. וכשלכל אחד מהם יש סדר יום קפדני, משימות ומטלות שעליו לבצע, ושלושה ילדים הזקוקים להם, כמעט ולא יוצר לאיסתרק ולהלה לסעוד את ארוחת הערב בפרטיות, שניהם בלבד.
אבל כשזה קורה סוף סוף, הלה מורה מראש לזקיפים, למשרתים ולאנשי הארמון לא להפריע ולא להכניס איש. לא אליה, וכמובן שלא להוד מלכותו.
ובהתחשב בכך שאנשי החצר ממלאים בקפדנות את הוראתה של המלכה, והשעה הזו היא אחת השעות הפרטיות הבודדות שלהם, אין כל פלא שאיסתרק מופתע כל כך לשמוע דיבורים מאחורי דלת חדרו, ושמזלגה של הלה פוגש את הצלחת בנקישה צורמנית שמשתלבת עם הרעש שיוצרת הדלת הנעה על צירה.
"מה קרה?" גבותיו של איסתרק ממוקמות במרכז מצחו, והוא מביט בזקיף כשהוא יורה את השאלה.
פניו של הזקיף חתומות, ושום רמז בפניו אינו מראה שהוא מודע לכך שהוא הראשון בשש השנים האחרונות שמעז לקטוע את ארוחת הערב הזו.
"הוד מלכותו" הוא אומר, קולו מתכתי. "האביר בסטיאן מקאן מפגש לפגוש את הוד מלכותו במיידי".
איסתרק מחוויר מעט, כל כך מעט, שרק הלה שמה לב לשינוי בתווי פניו. "מה זה יכול להיות?" המילים נוצרות מתנועות שפתיה, חסרות קול.
"אני לא יודע" עונה איסתרק לשאלה הדוממת. "אבל זה- זה לא נשמע טוב".
"תלך?" שואלת הלה, צל בזווית עיניה.
"אני מתנצל, הלה" איסתרק מניח את כוסו בנקישה. "אני יודע שאת מקריבה הרבה מדי בשביל הממלכה הזו".
"זה בסדר" הלה, כמו תמיד, לא נותנת לו להתייסר יותר מדי. "אני בחרתי בזה, בדעה צלולה. זה עול של שנינו".
"תודה, הלה" הוא מתרומם, והיא מזהה את הקמט הקל בזווית פיו, ויודעת עד כמה הוא מודאג.
"אל תדאג" היא מתאמצת לחייך. "יהיה טוב, בעזרת הבורא".
"מתי?" השאלה הזו נפלטת מפיו של איסתרק, מבלי שירצה בכך. "רק מתי, הלה?"
הוא הביט בה, מצפה לתשובה. אבל היא רק השפילה ראשה, שותקת.
מעריכה את מי ששרדה עד כאן❤