אותה מנגינה/המשך

סיפור קצרצר בשני פרקים-סוף
הם ישבו על הדשא,
חיה תלשה קבוצת עלים קטנה והחלה שופכת אותה בזרם דק. "אתה יודע במה נזכרתי אתמול?" הקול שלה היה סתמי, לא מובן.
"במה?"
"ביום שהכנסנו את שני הביתה"
"מה?" הוא לא הצליח להסתיר את הפליאה בקולו וגם לא היה לו שום צורך בכך. הם נעלו את הנושא הזה, מרגע החלטה הם לא דנו בזה.
"אני כבר חושבת על זה הרבה" השערות של הפאה שלה התעופפו ברוח הים הקרירה .
"כבר כמעט חודש שהיא בתרדמת, הרופאים לא נותנים לה סיכוי ו.."
"ו…" דודי היה מיואש, הוא הבין אותה ובהחלט חשב על זה
הם היו זוג בוגר לאחר 7 שנות נישואים, בלי ילדים ובלי שום כיוון כזה, שהציעו להם לאמץ ילדה, חיה סירבה והוא עודד אותה, וזה התפקיד שלו גם עכשיו, אחרי 4 שנים, לעודד, לתמוך.
"ואת בכלל לא רצית אז לאמץ אותה" הוא השלים אותה, עוזר לה לגמור את המשפט בדוגריות אופיינית.
"בערך" לא היה לה צורך להוסיף .
"את יודעת, אף אחד לא יכול לעשות לה, טוב או רע בלי רצון ה'. חיה יהיה טוב, צריך לבטוח, להתפלל"
"אבל זה קשה, ביטחון זה עבודה, יגיע בנפש "
"נכון, והיא זאת שמביאה לחסדי ה'"
הם קמו, התנערו מהחול והדשא שנדבק אליהם וצעדו לעבר השובר גלים, מעודדים יותר.
"אתה זוכר את הבגד הראשון שקניתי לה?, ורוד ביבי כזה"
"ברורר, עד היום כל פעם שאני פותח את הארון למטה זה נופל עלי"
ומעט צחוק חדר ללב השבור ורעש הגלים הוסיף רוגע שהיה חסר להם כל-כך.

—–

דודי ישב ולמד ליד המיטה של שני, את חובת הלבבות, ביטחון בה', מנסה להתרכז בספר.
"א-אבאבאא-א" שני אמרה בקול חלוש כמעט בלתי נשמע
"שני" הוא היה נרגש , בלתי מאמין למחזה שמתרחש מול עיניו . והנה שמורות עינה נעצמו שוב.
מביט בפלא, לא שם לב למכשירים רק מביט בילדה הזו, שלגמרי שלו.
"דוד כהן?" הרופא נכנס לחדר מלווה באחות.
"כן" הוא עדיין היה המום, מרוגש.
"כמו שראייתה והמכשירים מעידים שהילדה התעוררה"
" כי לעולם חסדו, כי לעולם חסדו" הטלפון צלצל , חיה הייתה על הקו
"כי לעולם חסדו, שני התעוררה"
הטלפון נפל על הרצפה .

הם כבר ישבו שניהם בחדר של הרופא, חיה תפסה מונית ותוך רבע שעה כבר הייתה בשערי בית הרפואה. כעט הם מדברים ומבינים שיש עוד דרך לפניהם , יש עוד דרך ארוכה , אבל הם יעברו את זה .
"ב"ה , ב"ה " לא היה להם מה להוסיף .
הם יצאו לחדר של שני מפנים אותו אוספים את כל החפצים שלהם, עוברים דירה. הם יורדים למחלקה הרגילה נכנסים לחדר החדש מביטים בשני שכבר שוכבת במיטה העיניים שלה פקוחות,
"מ—הה? השש-ע-שע-ה? הדיבור שלה קטוע ומעוות אבל זה דיבור.
שניהם מחייכים ומוזילים דמעות.

—–

המסדרון היה צפוף, חיה פילסה בזהירות דרך לכיסא גלגלים, מובילה את שני לפיזיותרפיסטית.
היא הדפה קלות בדלת ונכנסו פנימה. שני כבר מכירה את טל, כל יום היא מגיע לשיקום, מתקדמת ובקרוב היא תצטרך רק קביים ותוכל לפסוע בכוחות עצמה.
"בואי ניראה אותך היום"
"קדימה" בעזרת טל שני קמה מהכיסא ונופפה לה לשלום
"להתראות מותק, עוד שעה וחצי אני יחזור"
היא התיישבה במסדרון, נותנת לטל את כל מרחב העבודה. מוציאה את הפלאפון, שיחה שלא נענתה מאחותה חני. "הי חני, מה קורה?"
"אחותייי, איזה כיף לשמוע אותך"
"מי שמדבר, מה רצית?"
"אוקי, אז מה שהבנתי מאימא, ב"ה בקרוב שני משתחררת לגמרי, זה נכון?"
"כן" האושר פילס בה את דרכו.
"איזה יופי, אני ממש מתרגשת, אז חשבתי אולי נוכל לעשות את מסיבת ההודיה אצלי בבית , עברנו דירה ועכשיו יש מקום לכולם בשפע, מה אומרת?"
"ואוו, תודה אני אבדוק, תודה ענקית"
"יופי להתראות"
לא מאמינה האור בקצה המנהרה קרוב מאי פעם, "כי לעולם חסדו "הפלאפון צלצל לידה
היא לא הבינה איך דודי הגיעה לפה, אבל מסתבר שיש עוד אנשים עם אותה מנגינה
"ב"ה חיים משוחרר לגמרי, ב"ה" היא שומעת את בעלת הטלפון מדברת בקולי קולות.
אותה מנגינה מתנגנת אותה התרגשות שאוחזת ואותה אמונה שבוערת, כי לעולם חסדו.