מצטרפות אלי?

שלוש ארבע ו
אההההה
שמעתן?
היה לי עכשיו צורך גדול לצרוח, להוציא את הנשמה החוצה. שכולם ידעו שאני קיימת
טוב, אי אפשר לומר שהאלף וחמשת ההיים (האות ה"א ברבים) שחררו את הצרחה החוצה.
סך הכל, אני די בסדר לפעמים. ואני מרשה לעצמי להחמיא שוואלה, אני ממש בסדר בדרך כלל.
אבל מרוב שאני בסדר לפעמים אני רוצה לצרוח.
כמה אפשר להיות בסדר.
אני לא אוהבת לילה, אני אוהבת בוקר. הלילה מייצר בעיות. הוא גם פותר אותן. הוא גם נורא מחכים ומלמד הרבה תובנות על החיים.
אבל בלילה אני נזכרת שאני לא רוצה להיות בסדר.
ואז אני לוחצת חזק עם השניים, ומזכירה לעצמי שאני צריכה להילחם וזהו. יש לי מהות אחת וזהו, שלא אני בחרתי, ברוך השם.
לפעמים גם כואבת לי הבטן מאוד. כי אני רוצה שוב לצחוק על העולם ולהרגיש השולטת. אני רוצה שוב להחליט מה לעשות בעצמי. רוצה שוב את התחושה המשכרת והמשוגעת, אין עולם ויש רק אותי.
אין לכן מושג על מה אני מדברת.
הייתי בשני צדדים של העולם.
לעולם יש מהות אחת שכולנו יודעות, ולכל אדם יש אפשרות לבחור אם לקיים את היעוד שלו בעולם ולחיות פשוט הוא, או ההפך חס וחלילה.
אני בחרתי בחס וחלילה פעם.
זה היה מסחרר. היה אותי והיה את העולם, בעצם יצרתי מצב של שתי עולמות.
תחושה מושכת ומשכרת, אני חיה בשביל עצמי. אני מסתדרת לגמרי לבד. שום דבר לא משפיע עלי, הבחירות על חיי הן בידי בלבד.
תמימה סך הכל.
כשניסיתי לחבר בחזרה את העולמות שהפרדתי בעצמי ולא הצלחתי, הבנתי שמשהו פה לא נכון.
מי שהייתי והעולם פשוט לא הסתדר ביחד, כי אני פשוט לא יכולה להיות ככה. זו לא אני.
אז כמה פשוט היה להחזיק בחוטים שהקב"ה שלח לי ולתת לו למשוך אותי אליו.
חזרתי.
לגמרי, עד הסוף. כל כך עמוק ובפנים אני שם. הכי שיש, יותר מתמיד, ברוך השם.
אבל בלילות האלה, שאני לא אוהבת, אני רוצה שוב להיות עולם לעצמי.
רוצה להחזיר את התחושה הזו שוב, וכאן.
ולמרות שבדרך כלל אני ממש בסדר בלהביע תחושות, את התחושה הזו אני לא מצליחה.
זה גדול ממני התחושה הזו.
אני רוצה אותה שוב, כאן ועכשיו. אבל אסור לי, זו לא אני – אני מזכירה לעצמי.
ובשכל הכל טוב ויפה וברור ומה השאלה בכלל. אבל הלב רוצה משהו.
איך אני מוחקת ממני את כל העבר שלי.
יש מזדהות בקהל?
תצרחו איתי?