בוקר טוב?!

מבוסס על סיפור אמיתי.
"פסיפלורה," אני קוראת. "הגיע זמן לקום."
פסיפלורה, אחותי קטנה והמתוקה, ישנה עמוקות. מבט קל וחטוף אל עפעפיה הקמוצים בחזקה מספר לי שהיא התעוררה מזמן, והיא שקועה עמוקות רק בהעמדת הפנים שלה.
"פסיפלורה," אני נאנחת. אין לי כח לסצנות האלו! "בוקר טוב, תתעוררי, ילדונת."
חוסר תגובה.
"פסיפלורה," אני מלטפת את הקוקו הפרוע. "פסיפלורה, בוקר טוב. קומי, את יודעת מה השעה?"
פסיפלורה רק מתהפכת לצד השני. אם לא הייתי מכירה את כושר המשחק של בת החמש הזו הייתי בטוחה שהיא בתוך איזה חלום.
"פסיפלורה, השעה שבע ועשרה. אם לא תגיעי למטבח בזמן לא יישאר לך זמן לאכול. את יודעת את זה."
היא מפהקת, (מתוך שינה?!) עיניה סגורות בעקשנות אמיצה ואני פשוט מאבדת סבלנות.
"פסיפלורה, להתראות."
הראש הקטן מסתובב ימינה, אבל את זה אני כבר לא מספיקה לראות. גם לא את העיניים שנפקחות. "קיווי'לה!" היא קוראת לי. "קיווי, אל תלכי! בואי!"
אני מסתובבת בחצי הדרך אל הדלת. "אני כבר הייתי כאן." אני מזכירה לה. "ואת ישנת עמוק, ולא הגבת. את יודעת שאת לא העיסוק היחיד שלי בבוקר."
"נו, קיווי'לה, (אני שונאת את הכינוי הזה…)" היא מתחננת. "בבקשה! בבקשה-בבקשה תישארי אתי פה!"
"פסיפלורה, אני חוזרת עוד חמש דקות ואני רוצה לראות שכבר נטלת ידיים והתחלת להתלבש."
"אבל קי-אי-ווי!"
"אני חוזרת עוד חמש דקות, פסיפלורה. חמש דקות! ביקשתי ממך ליטול ידיים ולהתחיל להתלבש, להזכירך."
"אבל קיווי, בואי! בואי! עוד לא סיפרתי לך…"

***

כעבור שמונה דקות וחמישים וארבע שניות. (כי כמובן שכחתי לחזור אליה בזמן, אבל היא לא שמה לב, כי…
"פסיפלורה?!"
אחותי, יושבת על המיטה מול שלוש בובות ומסיעה מולן מכוניות, מרימה אליי מבט מיתמם (כישורי המשחק שלה, כבר אמרנו…)
"קיווי'לה! (הכינוי הזה… אוי ואבוי.)" היא עולצת לקראתי. "חזרת!"
"פסיפלורה, את נורמלית?! תגידי, הכל בסדר אתך???" אני ממש מתפרצת עליה, ואסור, (תיכף תבינו למה.) אבל אני ממש לא שמה לב לזה עכשיו. "שמת לב בכלל מה ביקשתי ממך, או שאת שקועה בחלומות? מה עובר עלייך? כבר כמעט שבע ועשרים!"

"כבר שבע ועשרים?!" היא פוערת עיניים אל השעון. "יישאר לי זמן לאכול משהו?"
"אני באמת לא יודעת." ומנסה לאסוף את שאריות סבלנותי. "פסיפלורה, מה ביקשתי ממך כשיצאתי מכאן?"
היא ממצמצת, מנסה להיזכר. "לא ביקשת." היא פוסקת לבסוף.
"ביקשתי ממך ליטול ידיים ולהתחיל להתלבש, פעמיים ביקשתי! מה אתך?"
"לא ביקשת את זה!" היא מוחה בתוקף. "לא שמעתי בכלל."
"זה לא משנה." אני אומרת כמעט בעצבים. "תעשי את זה עכשיו." אני מתכופפת ומרימה את הקערה על המיטה שלה. "מודה אני…" אני מתחילה.
"מודה אני לפניך מלך חי וקיים שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך." היא מדקלמת בצייתנות. "קיווי'לה, נכון שכשהזרע נופל לאדמה צומח ממנו עץ?"
"מה הקשר?" אני מתעצבנת. "טלי כבר ידיים, פסיפלורה!"
"אבל זה נכון?" היא עקשנית.
"אם משקים אותו, כן." אני אומרת. "מה פתאום זה מעניין אותך?"
"אז…" היא מניחה את הספל בתוך הקערה.
"פסיפלורה, טלי ידיים! דיבורים – אחר כך!"

***

כעבור עשר דקות היא מגיעה למטבח בשנייה האחרונה. מזל שהיום לא היו סצנות עם הבגדים שלה, והיא התלבשה בזריזות. (פשוט בחרתי שלא לספר על זה, כי אם אני אתחיל, זה לא ייגמר…)
"פסיפלורה, סיימת?" אני שואלת בפעם השלישית.
היא עוד מתעסקת עם הביסקוויט החמישי, בודקת מה מצויר עליו.
"קיווי, את חושבת שאם אני אניח גרעין של תפוח בחצר, יצמח ממנו עץ? ויגדלו עליו תפוחים?"
"פסיפלורה, מהר! אנחנו מאחרים לגן!"
"סיימתי." היא מכריזה לבסוף. (שוכחת את כוס השוקו שלה על השולחן, כמו תמיד.)
"פסיפלורה, קדימה! להתארגן! לכי לנעול נעליים!"

***

"פסיפלורה???"
היא מרימה אליי עיניים מהנעליים שלה. לפני שנייה מצאתי אותה בוהה בהן כאילו השעון עצר מלכת, ולה יש את כל הזמן שבעולם.
"אנחנו מאחרים לגן, ואת יושבת וחולמת? מה קורה לך?"
"אבל נעלתי נעליים!" נראה שהיא באמת לא מבינה מה אני רוצה ממנה.
"פסיפלורה, זו לא המשימה היחידה שלך הבוקר. אמא צריכה לסרק אותך, אם תספיקי, ואת צריכה להכניס את האוכל והבקבוק שלך לתיק."
"טוב." היא מתרצה. "אמא! אני רוצה שתי קוקיות!"
אין זמן לשתי קוקיות, אלא רק לקוקו, ופסיפלורה נאלצת להשלים עם המציאות.
היא יוצאת עם אמא לגן, ולמחרת כל זה מתחיל מחדש…

***

"פסיפלורה!? נתתי לך עשר דקות, עוד לא התלבשת??? מה קורה אתך?"

כל מי שהזדהתה, (שתכתוב לי את זה בתגובות כי אני רוצה לדעת כמה הזדהו) אני אעלה בעזרת ה' כתבה עם טיפים איך לעזור לפסיפלורה המותק הזו:)
מוקדש לפסיפלורה, אחותי המתוקה. אוהבת אותך למרות הכל, ואולי בגלל הכל.