שלא לשמה /62

ישראל

לפרק הקודם
ישראל
שייני מתקשרת לדינה, היא עונה לה מיד.

"דינה, אני עכשיו גמרתי לעשות קניות לאמא. חשבתי לעלות אלייך קצת". שייני מסתכלת מבחוץ על הבניין של דינה.

"כן בטח, תעלי". דינה מנתקת, ומסדרת קצת את הבית. שיהיה נעים לשייני. היא מספרת לבנות שלה שדודה שייני מגיעה לבקר. הם מקפצות באוויר. דפיקות בדלת, דינה נגשת לפתוח, מחייכת לשייני.

"בואי תכנסי. תביאי לי חלק מהשקיות". היא לוקחת את השקיות מהיד האדומה של שייני.

"תודה". שייני מתנשפת ונכנסת פנימה. הבנות של דינה קופצות עליה.

"בנות תנו לדודה לנשום קצת אוויר", דינה מרחיקה אותם קצת. "בואי תשתי".

שייני מתיישבת בשולחן הגדול של דינה, לוגמת מהמים הקרים. דינה מתיישבת מולה.

"דינה את יודעת שבשבת שעברה הייתי אצל אבא ומרים?"

"באמת?!" שייני לא אוהבת את השבתות אצל אבא. "איך היה?"

"מוזר. נהניתי כל כך שהרגשתי בחלום". היחס שקבלה מאבא שלה היה מדהים. הוא כל כך השתנה, היה לה שבת מאגדות.

"וואו. אני שמחה לשמוע. אבא באמת השתנה ברוך השם".

"דינה, אמא דברה איתך?" שייני מהססת.

"בקשר ליהודה?" כשאמא שלה התקשרה וספרה לה היא נדהמה. זה מה שאח שלה הקטן עבר? היא ריחמה עליו. אף אחד לא הבחין בזה. בחיים היא לא הייתה חושבת על כזה סיפור, ועוד במשפחת רפורשטיין?

"כן". שייני דברה עם יהודה אחרי שהיא גלתה. יהודה שיתף אותה בשיחה שלו עם אבא שלהם. שייני נדהמה. היא צחקה מהדמיונות שעלו בראשו של יהודה מיד אחרי שהוא סיפר לו. וכמה שהוא היה מופתע לקבל חיבוק מאבא שלהם. דבר שלא מובן מאליו.

"כן, היא ספרה לי. מסכן". היא מוזגת גם לה מים.

שותה.

"גם דבורי", שייני מוסיפה. "גם לה קשה. יהודה אמר שהיא רוב היום שותקת. זה ממש עצוב. עד שסוף סוף דובי חזר הביתה הם לא יכולים ליהנות מזה".

"ביקרתי אותם יומיים אחרי שדובי השתחרר. היתה שם דממה משתקת. משהו מפחיד. פשוט לא מתאים לבית של דבורי ויהודה, אבל אנחנו עזרנו ככל שיכולנו".

"גם את תרמת?" שייני מסתכלת על אחותה.

"כן", היא לא תגיד לה שהיא וזבולון שברו כמה חסכונות. "בתור פיצוי על כל ההתנהגות שלי כלפי דבורי ויהודה. גם אליהו תרם. ואת?"

"גם. בגלל זה גם רציתי לדבר איתך. תרמתי ליהודה מהכסף האישי שיש לי, כמה אלפים", היא לא תגיד במדויק. "אחרי יום בדיוק אמא קבלה טלפון מההורים של יענקי". שייני מחייכת חיוך סודי.

"הבחור שהתחברת אליו? זה שעצר את הפגישות?" דינה המומה.

"כן, הוא. דינה את לא תאמיני. הם שאלו את אמא למה היא כבר לא מתקשרת? ואמרו לה שיענקי מחכה כבר הרבה זמן".

"מה?!" דינה מתאפקת לא לקפוץ מהכיסא.

"מה שאת שומעת. השדכנית שכחה להעביר לאמא שהם בקשו עוד פגישה מיד אחרי הפגישה האחרונה שלנו. ואנחנו היינו בטוחות שהם הפסיקו בגלל התאונה. הם בכלל לא ידעו שהתאונה קשורה איכשהו אלינו. אמא הסבירה להם את אי ההבנה. נפגשנו עוד פעם אחת", שייני מסמיקה. "בעזרת השם, אני מקווה שזה יתקדם כבר לסגירה".

"שייני אני בשוק. איזה נס!", היא קמה ומחבקת את שייני. "מגיעה לך אחותי!!".

"אני גם חושבת". שייני מודה, זאת לא גאווה. "אחרי כל התקופה אצל יהודה, הבנתי שלפעמים צריך להרפות קצת ולתת להשם לסדר את העניינים".

״נכון, גם יהודה ודבורי יחזרו לשגרה, חוץ משינוי קטן, דובי. הוא יישאר נכה, וכשיהיה בוגר הוא יבין לבד שהוא סוחב התמודדות לא פשוטה. הוא בקושי יזכור איך זה היה ללכת", דינה מרגישה צמרמורת בידיים. "אבל העיקר שדבורי ויהודה יחזרו לעצמם וימשיכו לעבור הכל בשיתוף פעולה. יהודה יסגור את החוב ויחזור לדרך המוטב".

"בעזרת השם גם אנחנו".

דינה מחייכת, מדמיינת את שייני עם בעל, כמה מרגש. "ומה עם אמא?"

"אמא שמחה ומאושרת, היא באמת תצטרך למצוא לה עיסוק חדש. היא לא יכולה להשאר כל היום בבית לבד".

"נכון".

"כן יהודה, מה אתה רוצה עכשיו?". לאלכסנדר אין סבלנות עכשיו אליו. הוא עסוק. הוא עוד רגע צריך להכנס למפגש עם כל החבורה ולראות איך אפשר להתקדם עוד בעניין העסקים.

"אני רוצה לדבר איתך, יש לך דקה?" יהודה מושך את הזמן. דבורי רועדת מהקול המפחיד שנשמע ברקע. עם כזה אדם בעלה היה בקשר? השם ישמור ויציל.

דבורי מרחמת על בעלה. הוא הסתבך בעיקר בגלל שהיה כזה תמים.

"דבר". הוא נשען על עמוד ברזל.

"אני רוצה שתעשה לי הנחה בסכום הזה. אי אפשר להגיע לכזה סכום תוך שבועיים וגם תוך שנה". יהודה מרמז לאלכסנדר שהוא לא צריך הארכת זמן הפעם.

"הנחה? אתה רציני?! תגיד תודה בכלל שאני נותן לך לצאת מכאן. אתה יודע טוב מאוד שאין כאן שום אדם שיצא חי". אלכסנדר צורח.

דבורי נחרדת, נפתלי לא מתרשם מסמן ליהודה עם היד להמשיך .

"אני יודע, אבל אם נתתם לי לצאת סיבה שאתם לא מעוניינים בי". יהודה נחוש, לא מבין איך הוא מעז ככה לדבר עם אלכסנדר?

"אתה יודע? אין בעיה, אני לא אתן לכם את הכסף כי אין לי, הסכום יקר מידי כמו שאמרתי. אני בשום אופן לא נשאר אתכם. הדרך היחידה היא פשוט לדווח למשטרה. הם כבר יודעים את פרטי המכונית שדרסה את הבן שלי ואת הנהג, נחום". הוא אומר בזלזול. "אני נותן להם עוד רמז, ומשטרה אצלך בדלת". יהודה כבר לא פוחד. זהו נמאס.

אלכסנדר צוחק צחוק צרוד, מסדר את השיער הלבן שלו. "אתה לא תעז".

"ועוד איך שאני כן. אני יודע איפה אתם נמצאים. זאת לא בעיה".

"אתה לא תצא מזה חי, אתה יודע?"

"אני יודע". הוא בולע את רוקו, הקול של אלכסנדר מצליח לחדור בעצמות ולרסק אותם. "ועם זאת אני מתעקש".

"מה אתה רוצה?" אלכסנדר נהנה. אבל כן חושש מיהודה, הוא נשמע נחוש ובטוח בעצמו, זה מצליח להפחיד אותו.

"הנחה". יהודה מתאפק לא לחייך. נפתלי מרוצה.

"בסדר, כדי שתרד לי מהעצבים אני משנה את החוב, במקום מליון חמש מאות דולר אני אעשה לך מיליון חמש מאות שקל".

יהודה המום. הוא שותק מנסה לא להוציא הגה, מנסה שוב את מזלו.

"עוד. זה לא מספיק". נפתלי מתאפק לא לצחוק. דבורי כבר מפחדת, האיש הזה באמת לא צפוי כמו שיהודה אמר.

"מיליון ופה נגמר הסיפור. אבל זה אצלי בעוד שבוע ברור?"

"שיהיה". יהודה אומר ומנתק. ואז פורץ בצחוק משחרר, נפתלי מצטרף אחריו, וגם דבורי. הקלה מורגשת באוויר.

"השם אוהב אותך יהודה. השם אוהב אותך!" נפתלי מוחא כפיים מהתרגשות.

"כן אני ממש מרגיש את זה". עכשיו. יהודה שמח.

"כל הכבוד". דבורי מחייכת אליו, היא דומעת. בעלה הוא פלא הבריאה. היא לא יכלה לבקש יותר מזה.

"תודה". יהודה צוחק.

"אז אין שום בעיה. אלכסנדר יקבל את הכסף שלו תוך שבוע. ההורים שלי ישלמו את החסר. עד שנגיע למיליון!! איזה נס!!!" נפתלי צוהל.

"נפתלי אתה תעיר לי את הילדים". דבורי משתיקה אותו, קורצת לו.

"אהה סליחה". הוא קורן מאושר. גם יהודה.

© כל הזכויות שמורות