אמא של…

מה שרואים מכאן… /3

לפרק הקודם

לפרק הבא

דפיקה קלה על הדלת. אמא של ר' פותחת את דלת הכיתה "אפשר להיכנס?" בקולה סימן שאלה ובעיניה חשש מהבאות. "כן, בטח,  את יכולה לשבת כאן", אני מצביעה על הכיסא הפנוי שמולי.

בשניות בהן היא צועדת מפתח הכיתה עד לכיסא עליו ישבו האימהות שקדמו לה באסיפת ההורים הפרטית של סוף השנה אני נזכרת בשיחת הטלפון שקיבלתי ממנה לפני כחצי שנה.

שעת ערב, הילדים עדיין היו בהכנות האחרונות לפני השינה. הפלאפון שלי מצלצל ועל הצג רשום: אמא של ר'. בשני הצלצולים הבאים אני שוקלת האם לענות לשיחה בשעה כזו או שלא, כך להבא יבינו שיש שעות מתאימות יותר לשיחות עם המחנכת.

אני מחליטה לענות. בטח גם האמא הזו יודעת שאלה לא שעות נוחות לטלפונים, אז אולי זה משהו חשוב שאי אפשר לדחות אותו או שזו שיחה קצרה.
"שלום, זו המורה של ר'?" השבתי בחיוב והיא המשיכה "מדברת אמא שלה, אני… לא נעים לי להפריע לך בשעה כזו אבל אפשר דקה, זה ממש דחוף ועכשיו היא בדיוק יצאה ואני יכולה לדבר בפרטיות. זה בסדר?" בקולה נשמעה דחיפות.
"כן, זה בסדר" לפי טון דיבורה הבנתי שזו שיחה שדורשת פרטיות. נכנסתי לחדרי, נועלת את הדלת בתקווה שכשאצא ממנו הבית ימשיך לעמוד על תילו באותו המצב בו השארתי אותו.

"אז ככה… ר' לאחרונה לא אותו הדבר. הממ… אי אפשר בכלל לדבר איתה. כל הערה שלנו היא מתפרצת. כל הזמן מריבות. צעקות על האחים הקטנים שלה. ועכשיו… היא עברה את הגבול. היא התחצפה אלינו, אל אבא ואמא שלה"

שמעתי את הכאב בקולה, את החוסר אונים.

"וכל הזמן אני רבה איתה שתכין ש"ב, שתלמד למבחנים אבל נראה שכלום לא מעניין אותה".

"אני יודעת שהיא מאוד מעריכה אותך וחשבתי שאולי תוכלי לדבר איתה. אולי שיחה איתך תרגיע אותה. היא לא מרגישה שאנחנו מבינים אותה אבל היא כן מרגישה כבוד כלפייך".

לאחר השיחה עם האמא דיברתי עם ר'. היו לנו כמה וכמה שיחות לאורך השנה. עם האמא לא דיברתי שוב על הנושא הזה.

אני מתפללת לה' שאומר את הדברים הנכונים ואמא של ר' מתיישבת מולי על הכיסא.

"מה שלומך?" אני שואלת את האמא בחיוך והיא עונה לי בחיוך רפה שהכל בסדר ב"ה, אך המתח ניכר בזווית עיניה המכווצות ובשפתיה המהודקות.

"אני חייבת לומר לך כמה אני מופתעת מר' כל פעם מחדש. איזו בגרות יש בה. איזו כנות. והיא כל כך יצירתית. תמיד מפתיעה ברעיונות חדשים ומקוריים. הרבה מהפעילויות שעשינו השנה היא שידרגה ברעיונות מעניינים ומפתיעים".

העיניים של אמא של ר' זרחו. גם גבה נראה זקוף יותר. "היא באמת מקורית ויצירתית. לא תמיד יש לה סבלנות לאחים שלה אבל בדיוק אתמול היא אמרה לאחים שלה שעושים תחרות ניקיון ומי שמסיים את החלק שלו ראשון ובצורה מוצלחת מקבל ממנה הפתעה, לא הייתי חושבת על הרעיון הזה, להפוך משימה שהם לא אוהבים למשחק", חיוך של גאווה הפציע על פנייה.

"וואו, איזה רעיון מקסים", החמאתי לה בכנות, מעניין אם בבית שלי זה יעבוד חשבתי לעצמי והמשכתי באסיפה.

"גם לאחרונה היא ממש מגויסת ללמידה. יותר משתתפת, יותר פעילה. פחות מאחרת. אני ממש מרגישה שהיא מתקדמת ואין לי ספק שבשנה הבאה היא תצליח אפילו יותר. זה נראה שאין דבר שיכול לעמוד מול רצונה, אז תאמרי לה את זה. ספרי לה כמה אני גאה בדרך שהיא עשתה השנה ושגם בדברים שהיא רוצה להתקדם יותר אני סומכת עליה שהיא תצליח כי היא כבר הוכיחה לנו שהיא יכולה. ובינתיים עד לסוף השנה אני עדיין כאן ואם היא רוצה עזרה במשהו, לשפר ציון או להתייעץ, שתפנה אליי".

אמא של ר' הודתה לי במילים חמות, לחצה את ידי ורגע לפני שהגיעה לדלת ולחצה על הידית, היא הסתובבה ואמרה לי:
"אני חייבת לומר לך שממש חששתי ממה שאני הולכת לשמוע היום. כבר תכננתי מה אני מספרת לר' כשאני חוזרת הביתה. ואיך יש לי רק דברים טעונים שיפור לומר לה. ראיתי מול העיניים איך היא מעקמת את הפה, מרימה כתפיים בתנועה סרבנית וחוסמת את הרגשות שלה כאילו כלום לא אכפת לה.
"ואז התחלת לדבר ואמרת כל כך הרבה מחמאות. ולא סתם מחמאות. ראית את המעלות שיש בבת שלי ולא סתם בצורה כללית רק כדי להחמיא. וגם על הדברים שצריך לשפר דיברת רק מהצד החיובי והצעת עזרה במקרה הצורך.

"אני מרגישה שזו האסיפה הראשונה מזה שנים שאני יודעת איך אחזור הביתה, ודבר ראשון שאני רוצה לעשות זה לחבק את הבת שלי, לתת לה נשיקה ולומר לה שאני גאה בה.

אז תודה לך על זה, את לא יודעת מה עשית עכשיו בשביל ר' ובשבילנו, ההורים שלה"

היא שוב חייכה חיוך מנומס ובניסיון להסתיר דמעות של התרגשות, היא יצאה מהכיתה, משאירה את הדלת פתוחה למחצה, לאמא הבאה.

את הדקות הספורות עד שנכנסה הבאה בתור, ניצלתי בניסיון להשתלט על הדמעות שעלו בעיני ובהודיה לה' שידע לתת לי את היכולת לזהות מה האמא ומה בתה זקוקות לו יותר מכל.