האתגר של מושקי

הוזמנת לבחור תקופה מסוימת בהיסטוריה ולספר אותה כצופה מהצד…

באופן מקורי, כן?

נראה מה הבאת לנו:

מי שזה לא יהיה
המוני אנשים. ים מטורף. וכולם בוכים כמו תינוקות.

בוכים על מה? אהה, עכשיו מובן. זה קבר! ולא סתם קבר, הקבר של רחל אמנו.

"אמא–", מישהו משתנק, "אנחנו הולכים עכשיו לבבל, לגלות… אמא תתפללי עלינו! תבקשי שנחזור! אנחנו לא נשרוד את זה—",

הלב שלי נשרף. אוי כמה שהייתי רוצה לגשת אליהם ולנחם אותם שזה לא תמיד יהיה ככה, שהם צריכים להחזיק מעמד רק עוד שבעים שנה, אבל אני לא יכולה. אני לא שייכת לתקופה הזו, אני משנת ה' תשפ"ב, אסור לאף אחד לדעת שבניתי מכונת זמן!

התהלוכה ממשיכה. צעקות, קללות, מכות, אני מצטערת על הרגע שהתחלתי ללמוד ארמית… (אני באמת יודעת, אבל בסיסית, ויש לי חלום לדעת שוטף ואין מי שילמד אותי) ימח שמםםםם, אני מסננת מבעד לשיניים חשוקות ומוסיפה עוד שלל קללות עסיסיות ואיחולים "לבביים במיוחד" בשפות שאפילו הבבלים לא מבינים, לפחות משהו אחד טוב כן יצא לי מהג'וק המוזר שלי…שימותו כולם אמןןןן!!!

פתאום אני שומעת אמן חלש אבל בוטח ובחורה בערך בגילי מפנה אליי זוג עיניים רושפות ששנאה בוערת בהן. לא, לא שנאה כלפיי, שנאה כלפי מי שקיללתי עכשיו בערך שעה ברצף, ובצדק…אז עלו עליי! כנראה שדיברתי מידי בקול…

"מה את עושה כאן?!", היא תוהה בעברית, ומהר מאוד אני מגלה שעיני כל השורה מופנות אליי, מהסיבה הפשוטה שידיה של הנערה כבולות אל ידיהם של נערות אחרות, שכבולות אף הן לנערות נוספות…

"אהממ…אממ…", אני מתגמגמת, להגיד? לא להגיד? "תראי, אני, אהממ… כלומר–– אני מהעתיד, אני לא שייכת לכאן, ואין לי שמץ של מושג איך חוזרים…",

ברגע הראשון היא נראית מבולבלת, אבל מיד לאחריו היא מתעשתת במהירות מפתיעה, "קחי אותי איתך!". היא מתחננת, ואני לא יודעת מה להגיד… רגע לפני שאני מספיקה לפתוח את הפה השורה כולה מתקדמת בחוסר רצון בולט.

בשנייה האחרונה היא עוד מספיקה להושיט לי פתק: רחל בת ירמיהו החוזה. בוםםם. הלם. סחרחורת מטורפת תוקפת אותי ואז, בבת אחת, אני פוקחת את העיניים ומוצאת את עצמי במיטה שלי.

פיווו ברוך השםם. רק שאף אחד לא שמע אותי צועקת…

Harry
״הם באים״, קפאתי באמצע שיפשוף הכביסה על יד הנהר, והבטתי סביב אל שאר הנערות שלצדי. על פני כולן הייתה שפוכה אותה הבעת אימה. ״הם באים!״, נשמעה הצעקה הנואשת בשנית, וסוף סוף התעוררנו מקיפאונינו. השלכתי את הבגדים על האדמה ופרצתי בריצה חסרת מעצורים אל הבית שלנו. מאמע ואבריימלה בוודאי יושבים שם לבטח, חסרי דאגה.

אבריימלה חוזר על פרשת השבוע במנגינה המתוקה שלו, תוך שהוא מסלסל את פאותיו השחורות ומאמע.. כנראה יושבת מולו ומוחה דמעה קטנה שחמקה לה, חושבת כמה שהוא דומה לאבא ז״ל. אבא. עצם המילה כבר מכאיבה לי חזק בלב.

האבא האהוב והשמח שלי, אבא שהיה סוחר בפרוות, והיו לו הפרוות הכי משובחות ויפות. אבא שרק נסע לקנות בשוק הגדול בעיר הרחוקה, ולעולם לא חזר. במשך יותר מחודש לא קיבלנו דרישת שלום ממנו, סימן חיים, והדאגה כססה בנו בלאט. היו שמועות בעיירה כי הייתה מתקפת קוזאקים על העיר, רק כמה יהודים בודדים שרדו, הקהילה היהודית המפוארת בעיר התפוררה.

אך אנחנו אטמנו את אוזנינו ולא אבינו לשמוע. יום אחד, אחרי כמעט חודשיים, הגיעו לעיירה שלושה פליטים כחושים ורועדים וסיפרו כי הם נמלטו בעור שיניהם מהפוגרום האכזרי שנערך, לא רציתי לשמוע את התיאורים הקשים, איך שרפו יהודים ובתי כנסת וספרי תורה, איך היהודים האציליים ואמיצי הנפש היו מוכנים למות ובלבד שלא להתנצר.

מבטי עקב אחר דודי, העסקן של הקהילה, שדיבר בלחש עם אחד היהודים שהגיעו, שנראה מעט יותר חיוני. לבי כמעט ניתר ממקומו כשראיתי את מבטו המשונה של שמואל דודי, ואת הרחמים בעיניו של היהודי שהביט בי לאחר ששמואל הסביר לו דבר מה בכמה מילים. דוד שמואל הבחין במבטי שסוקר אותם ונפרד מהיהודי בלחיצת יד חמה, והתקדם לכיוון ביתנו. לא הצלחתי להעתיק את רגליי ממקומם למשך כמה רגעים, ואז פרצתי בריצת אמוק אל הבית.

ממרחק הזמן, אני יכולה לומר שכבר אז, עוד לפני שדודי סיפר שאבא מת כקדוש בפוגרום, והשפיל את מבטו מול הדמעות החרישיות של מאמע וצעקות השבר שלי, הבנתי מה התרחש, אך סירבתי להאמין. אבריימלה כבר לא זוכר את אבא, הוא היה רק כבן שנתיים כשהכל קרה, והיום הוא כבר בן תשע, עם פנים רציניות ועיניים מלאות בתום.

אני הייתי אז בת עשר, והיום אני בת שבע עשרה ומעט, וכן, מאמע כבר התחילה להמתיק סוד עם השדכנית, ולא יכולתי שלא להבחין במבטי רוחלה השדכנית שסקרו אותי ברכושנות בכל פעם שנפגשנו. המשפחה שלי, קפאתי במקומי לרגע כשעלתה בי מחשבה שאולי הצעקה הגיעה גם אליהם, ומי יודע מה מצבם כרגע. אך לא נתתי למחשבות להפריע לי בריצתי, המרחק ביני לבין הבית הלך וקטן, וכבר התחלתי להתנשף ממהירות הריצה. ביתי נבנה אי אז לפני שנים כשהעיירה רק בקעה מהביצה, יהודים הגיעו להתגורר במקום, וכשסבא הקים את ביתו שם הוא היה בפתח העיירה, קרוב לבאר המים ולמאפייה של ר׳ שאול, אך עם השנים נבנו עוד ועוד בתים וכך גם העיירה התרחבה עד שלבסוף ביתנו ניצב דיי בסופה, קרוב לשדות האיכרים.

והנה הוא, בית רעפים גדול אך פשוט וחמים, סקרתי את המקום במהירות אך לא ראיתי דבר מה שונה, רק שקט. שקט עמוק ולא טבעי שרר בכל החלק הזה של העיירה, כמו נתקפו כל שכניי באילמות פתאומית. הסתערתי על דלת הבית ופתחתי אותה באחת, גם בביתי שרר אותו שקט. עברתי בין החדרים, קוראת למאמע ואבריימלה אך לא שמעתי אף קול.

סירבתי להאמין למציאות הזו, וכבר באתי לרוץ לחפש אותם בשוק הקטן או בכיכר שליד השטיבל, כששמעתי קול בכי חרישי מגיח מן המזווה שבמטבח. הבכי היה מוכר לי עד כאב, ודמעות עלו בעיניי כשמיהרתי אל המטבח תוך שאני קוראת ״אבריימלה, אני מגיעה אליך, זו אני! זו לאהלה!״. קולות ההתייפחות נחלשו כשהוא שמע אותי, וכשפתחתי את המזווה הוא נפל לזרועותיי כמו ילד קטן ואבוד. אימצתי אותו אל חיקי בחוזקה, מעבירה בחיבוק את כל הדאגה והפחד שעברו עליי בדקות האחרונות, אך לפתע נזכרתי ומיהרתי להנתק מאבריימלה.

״אבריימלה, איפה מאמע?״, כששמע אותי הוא התחיל להתייפח שוב, אך לי לא היה זמן לכך ולכן היישרתי אליו מבט תקיף ואחזתי בכתפו, ״אבריימלה, להיכן מאמע הלכה??״ שאלתי שוב קצרת רוח ומודאגת, הוא משך באפו ונשם נשימה עמוקה ״לאהלה..״ הוא לא הצליח להפסיק לבכות, ולא יכולתי לראותו במצב כזה, לכן החזקתי לו את היד ואמרתי ברוך ״כן, אבריימי, מה התרחש?״ אבריימי היה כינוי החיבה האהוב על אבריימלה, והוא היה רק שלי, למרות כל הדאגה והפחד ראיתי את המבט האבוד בעיניו וניסיתי להקל עליו. הוא הביט בי בשתיקה ולאחר רגע אמר ״הם לקחו את אמא, הם לקחו אותה והיא.. היא לא תחזור!״

הוא כבר לא בכה, רק הסתכל עליי במבט מיוסר והמשיך ,״הם הגיעו אל הבית כשעה לערך אחרי שיצאת אל הנהר, מאמע הייתה אז בחוץ וראתה סוסים מעלים אבק ועליהם דמויות אנשים שלא הצליחה לזהות, בהתחלה אמרה לי שכנראה אלו רק סוחרים מזדמנים או גובי המיסים. ואז, השכן ר׳ יצחק רץ לעברנו וצעק למאמע ״אלו קוזאקים, מהרו להתחבא! אלו קוזאקים!״, מאמע לא היססה לרגע, היא לקחה את ידי ואחזה בה בחוזקה, ואז אמרה לי ״אני עומדת להחביא אותך בתוך המזווה שבמטבח, לא משנה מה תשמע שמתרחש בבית, אל תצא! אתה מבין, אבריימלה שלי?״ הנהנתי בחוזקה, חששתי לדבר כי אם אפתח את הפה יצאו לי רק יפחות בכי. מאמע חיבקה אותי חזק חזק ואז נכנסתי למזווה, והיא סגרה אותו בחוזקה והתרחקה. שמעתי את הרשעים האלו פורצים את הדלת בקול צחוק גס ומוצאים את מאמע, שלא הספיקה להתחבא בגלל.. בגללי״!

פה אבריימלה נשבר ופרץ שוב בבכי, אני הבטתי בו המומה, במשך כל הזמן שסיפר רק בהיתי בפניו אך לא הבנתי איך הסיפור הזה קשור למאמע, מאמע בטח עוד פה בעיירה, ושום קוזאק לא מצא אותה או לקח אותה או.. לא, זה לא קרה! ליטפתי את כיפת הקטיפה הכחולה שלו בשקט ושאלתי בקול שניסה להיות יציב ״אבריימלה, אתה יודע לאן הם לקחו את מאמע?״, הוא ניגב את הדמעות מפניו ואז לחש חרישית ״הם לקחו את כולם אל הכיכר, בשביל.. בשביל הטקס״.

לבי התהפך בקרבי, כבר הגיעו שמועות אל העיירה על הטקסים הקוזאקים, הם לקחו את היהודים והכריחו אותם להתנצר וכך יסכימו להם ״ברוב חסדם״ להמשיך לחיות, או שישרפו את כולם חיים. הנחתי את ידיי על כתפיו של אבריימלה ואמרתי לו נחושה, ״אבריימלה, אל תזוז מן הבית, תמתין לי כאן, אני מבטיחה לחזור עוד מעט״ חיכיתי שהוא יהנהן לי לאות ששמע את דבריי ומיהרתי אל דלת הבית, הבטתי בו לרגע וראיתי איך הילד בן השמונה המתוק והתמים יושב מכונס בפינת החדר, ועיניו מלאות בגרות ועצב עמוק.

לא היה לי זמן לאנחות ומחשבות, ולכן פתחתי את דלת הבית והלכתי לכיוון הכיכר. ניסיתי לחשוב מה אעשה, בתוך תוכי קיוויתי שמאמע הצליחה להמלט, אך ידעתי עד כמה הקואזקים נוראים ולכן לא טיפחתי תקוות. כשהתקרבתי אל הכיכר הרחתי ריח משונה, ריחרחתי באפי מסביב, מנסה להבין מה מקור הריח, ואז ראיתי. עשן שחור מילא את השמיים, המון עשן שחור וגיצים שעפו באוויר ו.. שקט. לא שלטתי בעצמי, רצתי אל הכיכר תוך שאני ממלמלת תפילה חרישית, ׳שזה לא יקרה! שזה לא יקרה!״.

נעצרתי באחת מול הכיכר, היא הייתה ריקה לחלוטין, ללא קוזאקים, ללא סוסים מצניפים, ללא יהודים. התקרבתי אל מקור העשן, וראיתי ערימות של אפר וגווילים שרופים של ספרי תורה, וקרעי מעילי ספר התורה. חתיכה קטנה של דף התעופפה לידי באוויר, תפסתי אותה בחולשה וראיתי שזו חתיכת דף מסידור תפילה, שרופה בקצוות. ואז נשברתי. בבת אחת הבנתי מה קרה, מהו האפר ולמה דפים קדושים נשרפים בביזיון.

נפלתי על האדמה על יד האפר ובכיתי ללא מעצורים. ״מאמע! מאמע!״ אף אחד לא ענה לי, רק השקט הנורא שאמר יותר ממילים. לא יכולתי להפסיק לבכות. בכיתי ובכיתי, על כולם. על מאמע, ודוד שמואל, ור׳ שאול מהמאפייה ורוחלה השדכנית, שכבר לא תחתן אותי ורב העיירה.. הרב שאבא כל כך אהב והעריץ והרבנית שתמיד חייכה אליי בחום והציעה לי להכנס לשתות תה חם עם עוגיות בימים קרים. כולם נהרגו. לאחר דקות, אולי שעות, אולי אפילו נצח, נזכרתי באבריימי שיושב בבית לבדו, עכשיו הוא יתום עגול טרי, חשבתי פתאום בכאב.

התרוממתי על רגליי והסתכלתי על השמש ששוקעת אל השדות, על האפר שהתחיל להתעופף באוויר עם הרוח, על קרעי הספרים הקדושים. לא הבנתי למה, לא הבנתי איך, רציתי לבכות עד שיגמרו כל הדמעות שבעולם. אבל הבטתי למעלה, הכי גבוה מעליי הוא ישב שם, והוא כל יודע וכל יכול.

ליטפתי בעיניי את היהודים הקדושים שמסרו את נפשם על קידוש השם, ואמרתי ״השם נתן והשם לקח, יהי שם השם מבורך, לעולם ועד״.

רוגלך?
העשבים הנרמסים מתחת לסנדליי הבלויות נשארים קרובים לאדמה ומסמנים שביל בשטח.
"אוי לא…" אני ממלמל לעצמי וחושב מה לעשות.
אם החיילים ייראו את השביל מגיע עד לפתח המערה הם יישרפו אותה על כל יושביה, מצד שני – אני חייב להגיע למערה במהירות האפשרית.
רשרוש בתוך העשב מסב את תשומת ליבי, ואני מוצא את מקור הרעש ומחייך לעצמי.
על הר מסומנים שבילים רבים, שבילים שהותירו חיות בר אחריהן, אם אלך בזיגזג ובפיתולים, זה יכול לגרום לגרום לחיילים לחשוב שאלה לא יותר מעקבות של דוב, או נמר.
הגעתי לפתח המערה ואני ממלמל לשומר שבכניסה את הסיסמה הקבועה – "לכו נרננה לה' נריעה לצור ישענו."
חניאל מהנהן לעברי ואני נכנס פנימה אל תוך המערה.

אבי ניגש אליי מיד בסבר פנים חמור. "איפה היית?" הוא שואל קרוב מאוד לפרצוף שלי.
"בעיר," אני ממלמל, לא מסתכל לתוך עיניו, במקום זאת אני בוחן את שלושת הפעוטות שמשחקים יחד על הרצפה.
"תגיד לי, אתה השתגעת?? מה עשית שם?"
"הסתובבתי."
"הוא הסתובב!" קורא אבי אל אמי שמתקרבת אלינו כששפרה בידיה, "את שומעת בת-ציון?"
"תירגע רעואל," היא אומרת לאבי, "מה עשית בעיר, אלידע?"
"המשפחה של פנחס התייוונו."
פניה של אמא מחווירות, "גם מלכה?"
"כולם."
היא מעבירה את שפרה לידיי ומתיישבת על רצפת המערה, "אני לא מאמינה…" היא ממלמלת לעצמה. "משפחת בן-הלל…"
"אמא, כמעט כולם מתייוונים בימינו, זה לא חדש לך."
"אבל מלכה… מי היה מאמין…"
אני פונה לאזור שהוקצב ללינה במערה ומחפש מקום להשכיב את שפרה.
שוביה יושבת מאחורי הפרגוד המפריד בין חלקי המערה ומסתכלת עליי בעיניים החכמות שלה. "משפחת בן הלל באמת התייוונו?" שואלת בת השתים-עשרה.
אני מהנהן.
היא מהנהנת בחזרה.

"מה עשית בעיר?" היא שואלת אותי.
"חיפשתי את בית המדרש של רבי מתתיהו."
היא מכווצת את מצחה, "זה של החשמונאים."
אני מתלבט רגע ולבסוף מהנהן.
"אבא יודע את זה?"
לא. מניד את הראש מימין לשמאל פעם אחת.
היא מהנהנת וקמה, מתכוונת ללכת.
"את בסדר עם זה?" אני שואל אותה רגע לפני שהיא מסיטה את הפרגוד הצידה.
"אני חושבת שתעשה מה שאתה חושב." אומרת שוביה מבלי להסתובב. "ואם אתה חושב שמה שנכון זה להצטרף למורדים אז זה מה שאתה צריך לעשות, ולא משנה מה שאבא חושב."
היא יוצאת ואני מתכופף אל השמיכות הפרושות על הרצפה כדי להניח את שפרה.
"רק שתדע," חוזרת שוביה ואני מסתובב אליה, "שאם הייתי בן הייתי מצטרפת אליך." היא אומרת.
אני מחייך אליה והיא יוצאת שוב.
מניח את שפרה על השמיכה.

ב:)
התלבטתי אם לשתף כי זה לא ניראלי
בדיוק כוונת המשורר- אבל בכל זאת , קבלו את זה:

טוב אז אני חיה בבואה או יותר נכון בבועה
האמת שלא רואים אותי כבר הרבה שנים
התחלתי את דרכי במעבדה
והספר לכן סוד – שם גם גמרתי אותם
כולם הסתכלו עליי וראו אותי
ואמרו עליי – את תשני את היסטוריה
תצילי הרבה אנשים
ואני רק התנפחתי מגאווה וסיפוק
והקדים את הסוף- אכן צאצאי מצילים הרבה אנשים
ומשפרים גם את החיים שלכן
אבל בסוף מרוב שהתנפחתי
התפוצצתי
כי אני
בועת הסבון הראשונה.