שלא לשמה /53

צרפת

לפרק הקודם
צרפת
נפתלי מכין לילדים שלו חביתת עין, כמו שהם אוהבים. הוא התגעגע אליהם נורא וביקש ממיכל שלא תזמין את הבייביסיטר, הוא יטפל בהם בעצמו.

משבת הוא נשאר בבית, מיכל העדיפה להשאר עם אבא שלה, גם מושקי נשארה איתה. נפתלי הבין.

מחשבתו חוזרת ליהודה, כמה שהוא מסכן. לנתפלי יש נקיפות מצפון על איך שהוא כעס על יהודה. זה לא הגיע לו הוא שיתף בנקודה נורא רגישה אצלו וקיבל על הראש שלו צעקות.

יהודה התקשר אליו במוצאי שבת וסיפר לו שהוא סיפר לדבורי הכל, הוא בכה לו בטלפון, שבור נורא.

נפתלי בכה כשהוא שמע על התגובה של דבורי, ואז על הרצונות של יהודה והאמירות שהוא לא שווה כלום ואין לו מה לעשות כבר בעולם. נפתלי ניסה להרגיע אותו, חזר ואמר לו שהוא צריך אותו ושדבורי רק בהתקף זעם קטן וזה יחלוף לה.

"ילדים! בואו לאכול" הוא קורא להם מחדר המשחקים.

הילדים רצים אליו, נפתלי מרים את אברהמי על הכיסא שלו. מתיישב לאכול עם הילדים שלו.

"איפה אמא?" מנדי שואל.

"אמא אצל זיידי, באבע נפטרה" זלמי מסביר לאחיו הקטן.

"אנחנו כבר לא נראה אותה?" מנדי מוודא. נפתלי צופה בילדים שלו, מחכה לראות מי יענה לו.

זלמי מניח את המזלג בחזרה לצלחת "באבע נסעה אצל השם. אז אנחנו לא נראה אותה יותר".

"אהה" מנדי פולט. נפתלי לא בטוח שמנדי הבין עד הסוף את מה שמנדי הסביר לו, אבל משאיר את העניין ככה.

"אבא, הטלפון שלך מצלצל" חיים מעדכן.

"תודה". נפתלי קם מהשולחן, נכנס למטבח ומחייך לעצמו, דבורי לא אמרה לו כלום כשהוא החליט להשאר עם הסמרטפון שלו, ודווקא בגלל המוקצה הזה יהודה היה צריך לשתף את דבורי. הוא מסתכל על המסך. חיים ארוכים הוא צוחק. עונה לדבורי בטלפון

"כן דבורה" הוא חיכה לשיחה הזו.

"נפתלי. אני מפריעה לך?" היא מבררת.

"לא. הילדים באמצע לאכול, ומיכל ממשיכה לשבת שבעה. מה שלומך?"

"גרוע" דבורי עונה.

נפתלי לא ציפה שדבורי תשתף אותו ככה ישירות, היה בטוח שהיא תשמור קצת על הכבוד של יהודה.

"למה?"

"עזוב" היא מתחרטת.

נפתלי מרוצה "אוקיי, איפה את?"

"אני כרגע בבית" היא עונה, מסתכלת על רחלי ששוכבת בלול שלה. כל הילדים רצים בבית. ומלכי בחדר שלה.

"באמת? מה עם דובי?"

"נשאר עם יהודה" כדור מתגלגל לה בגרון, נתקע בסוף קנה הנשימה.

"אהה" הוא מבין "ואיך בבית?" הוא משחק פני תם.

"בסדר" דבורי עונה, אבל לא יכולה יותר להסתיר ולא לשתף את נפתלי, "נפתלי, כואב לי. כואב לי נורא" היא בוכה.

"למה?" למה לא?

"כי… יהודה… אוף לא נעים לי" זה לא בסדר, היא לא יכולה לצעוק על גג העולם שיהודה פוזל החוצה.

"דבורי אני אח שלך. תספרי לי הכל" חוץ מזה שאני יודע כבר מה את רוצה לספר.

"טוב. יהודה הוא… הוא איך לומר? התדרדר מבחינה רוחנית. וזה עוד בעדינות. יהודה סיפר לי אתמול שהוא נכנס לאיזו חבורה של גויים בעקבות אחד שסחף אותו. נפתלי, בעלי חוזר בשאלה! נהיה חילוני! הוא—"

"תרגעי הוא לא חילוני. יש לו זקן ופיאות" נפתלי מנסה לקטרג על יהודה.

"לא משנה לי. יש לו סמרטפון. לפני התאונה הוא היה יוצא בלילות, לך תדע איפה הוא הסתובב? לא מתפלל, לא מניח תפילין, לא נוטל ידיים לא—"

"הבנתי" נפתלי מחייך. שדבורי לא תתחיל לעשות לו את הרשימה של מצוות תעשה שיהודה לא עושה.

"טוב. נפתלי אתה מבין מה קורה כאן? אני חזרתי בתשובה, ובעלי חוזר לעולם שממנו ברחתי. אז עם ככה בוא נעשה חגיגה ושנינו נעזוב הכל וסוף סיפור", דבורי בוכה "כואב לי לדעת שיהודה סבל כל כך הרבה זמן והוא פחד ממני. פחד לשתף אותי. אני אשתו. אני תמיד שיתפתי אותו ברגשות שלי, לא הסתרתי ממנו מאומה"

"כן?" נפתלי בודק.

"כמה שאני יכולתי". דבורי מסמיקה, נפתלי מכיר אותה "אני השתדלתי בכל מקרה. הוא בכלל לא שיתף אותי. הוא פחד! אתה קולט?" ממני.

"בצדק לא? גם אני הייתי פוחד מהתגובה שלך. ובאמת הייתה סיבה טוב ליהודה לחשוש. הוא היה צריך אותך, את הלב. לא את המוח הקר שלך"

"בסדר אבל… רגע" דבורי עוצרת "מאיפה אתה יודע איך אני הגבתי?"

"יהודה סיפר לי" נפתלי אומר ללא חשש.

דבורי צוחקת צחוק מר "הלך להלשין עליי לאח שלי. מדהים"

"דבורי תרגעי. תשימי את הכעס שלך בצד, אני בקשתי ממנו להתקשר אליי מיד כשהוא מספר לך על זה. והוא עשה את מה שבקשתי. גם את לא הכי משהו, את ספרת לאבא ואמא וגם לי" הוא מרשה לעצמו לדבר ככה.

"אתה ידעת מזה?!" היא המומה, צועקת לתוך הטלפון.

"כן, יהודה סיפר לי כשבאתי לבקר אותו כשהוא היה מאושפז עם גבס על היד" הוא מזכיר לדבורי "הוא בכה לי נורא. ואני כעסתי עליו והתפרצתי, כמעט שהרבצתי לו. ויהודה שתק. לא אמר מילה, קיבל את גזר הדין באהבה. יש לך בעל מיוחד. ואני הכי שמח ומאושר שזכיתי להיות גיסו".

"אתה מדבר על יהודה, כן?" דבורי נזכרת שגם יהודה שתק כשהיא כעסה.

"יש לי עוד אחות נשואה?" נפתלי מחזיר לה.

"נפתלי אתה ידעת כבר שבוע ולא ספרת לי?" היא מרגישה נבגדת.

"די דבורי. את מגזימה, יהודה בדרך חזרה. את בכלל נסית לחשוב למה הוא התאשפז? הוא טען לך שהוא נפל והחליט להשאר לבד בבית הרפואה כדי לא להדאיג אותך, את אמרת לי שאת לא מאמינה לו. בדקת בסוף מה הייתה הסיבה האמיתית?  הוא לא רצה להכביד עלייך יותר ממה שכבר סחבת. כשהלכתי לבקר אותו הוא הסביר לי שאחרי התאונה הוא נסע אל החבורה כדי לנסות לסדר את העניינים ולצאת למלחמה על קיום המשפחה שלכם. גם לו היה יסורי מצפון תחשבי על זה רגע, הוא זה שהיה אחראי על דובי, זה שאמר להם לצאת לגינה, ועוד לזאת שדרסו את דובי בגללו. אני הייתי מתאבד!" הוא עוצר.

דבורי חושבת. יהודה נפגע בגלל שנפגש שוב עם החבורה. משהו זז אצלה בלב. הוא באמת אומלל, היא מתחילה לבכות. לא אכפת לה. כל החיים שלהם השתנו והכל בגללו .

"את הולכת לבקר את דובי או מה?" הוא שואל באגביות.

"לא, אני חזרתי אתמול מיד הביתה, אתה יודע שכמעט ילדתי ברחוב בגלל יהודה? חזרתי הביתה והשארתי את יהודה עם דובי, שיסבול קצת" היא אומרת בשקט.

נפתלי שומע ומצטער "דבורי! זה הבן שלך איך את מדברת?!"

"אז מה? יהודה השאיר אותי לבד במשך לילות, אני הייתי אמורה לסבול את כל הבדיקות של הרופאים יחד עם הבשורות הרעות. אני סיפרתי לדובי על הפציעה. לא נרדמתי בלילות. אני זאת שישנתי על ספסלים כשהוא שכב על מיטה"

"מאושפז עם גבס על היד!" נפתלי נוזף בה.

"מה יש לך? למה אתה נגדי?"

"אני לא נגדך. אין פה בעד ונגד. אנחנו כולנו באותה הסירה. תשימי את האגו שלך בצד כי בקצב הזה את עוד תרצי להתגרש ממנו" הוא כועס נורא. מנסה לא לצעוק, שהילדים לא יבהלו.

"אני כבר לא יודעת מה עדיף" היא לוחשת.

נפתלי שומע גם את זה, היא הגזימה. "אחותי התאומה. תקשיבי לי ותקשיבי טוב. את לא תתגרשי מיהודה! ברור?! כי מהמקום שיהודה נמצא הוא יכול רק לעלות. אבל אם הוא ירגיש שאת עוזבת אותו, לא יהיה לו טעם לחיות. והוא אמר לי את זה! מבינה מה שאת גורמת לו?!" הוא לא מתאפק. מישהו צריך להעמיד אותה במקום.

"מה?!" שיהודה ירצה למות? אין מצב.

"כן שמעת טוב. אין לו כבר טעם לחיות", נפתלי בוכה "אם יקרה לו משהו, דבורי אני לא אסלח לך בחיים!" יהודה יקר לו כאח.

דבורי בוכה. רוצה להגיד לנפתלי שכבר מאוחר. היא התרחקה יותר מידי "קשה לי". היא אומרת בקול רועד.

"לכולנו. יהודה צריך אותך. קחי לך את הזמן. אבל בבקשה אל תכעסי על יהודה. הוא שביר נורא"

דבורי בוכה.

נפתלי מוסיף "אנחנו נאסוף את הכסף ונדאג ליהודה שיצא מזה בשלום. אני ומיכל החלטנו לתרום מאה אלף יורו" הם חשבו הרבה זמן, ומיכל שמחה להיות חלק מהמצווה הזאת.

"מה?" דבורי בוכה מחדש "השתגעתם? אני מתביישת נורא. אנחנו נתחיל עכשיו בסבב התרמות כדי לתקן את הטעויות של יהודה?" לא מתאים לה כל זה.

"דבורי. אנחנו מצילים את יהודה. מבחינתי זה מצוות פדיון שבויים. ככה מיכל גם אמרה. אנחנו נשיג את הסכום בעזרת השם".

"אתם כאלה מיוחדים", דבורי עונה "אני לא מעזה לדבר עם יהודה"

נפתלי מצטער בשביל יהודה. הוא ימשיך בהתרמות. במרץ.

דבורי מנתקת בלב כבד.

נפתלי מניח את הטלפון, חוזר לילדים שלו, מוריד את אברהמי מהכיסא שלו. מתפלל שדבורי לא תטעה הפעם. ולא תפרק את המשפחה שלה.

גירושים זה לא הפתרון הכי טוב.  בעצם זה בכלל לא פתרון.

© כל הזכויות שמורות