אחותי, דבש תאנה של חיי

החיים הם כמו בננה, גם כשהיא רקובה אמא אומרת שזה דבש
יש לי בעיה. שם הבעיה: אחות גדולה. לא מסתדרת איתה ולא מסתדרת בלעדיה. כי מה אתן רוצות שאעשה כשנזכרתי במשהו באחת עשרה בלילה (בערב!!) ואני חייבת חייבת מוכרחת חייבת ונחוץ לי לספר למישהו את המשהו הלא קריטי בעליל? מסתבר שהוריי החכמים צפו מצב כזה מראש ושיכנו בחדר לכל צרה שלא תבוא אחות גדולה בשנה, שכל מה שאספר לה היא תהנהן ותסכים ותתרום עצות מניסיונה, היא הרי עברה את השלב כבר מזמן, לפני שנה! תסכימו איתי שזה המון זמן – תינוק בן שנה למשל הוא ענק! כמעט בגילי! פחות מעשרים שנה מפרידות בינינו.
אממה, מסתבר שאחותי די ישנונית, ממש כמוני, ודומה לי להפליא – אחרת איך תסבירו את זה שהיא מתעצבנת כשאני מעירה אותה בדיוק כפי שאני מתעצבנת כשהיא מעירה אותי בשלוש לפנות בוקר בתרועות וצהלות "דבש בננה (בדוי) כלה!!!! החתן זה דבש בנן (כנ"ל, בדוי)!! נו קומי, את צריכה לכתוב לה מזל טוב!! לשלוח לה בשמך? אבל אני שולחת מהוואצפ שלך!.. "

אוקי, כאן אני כבר עירנית לחלוטין "לאאאא!" אני נחרדת אל הטלפון היקר, הסודי והחסוי שלי "אני אשלח לה בעצמי!! לא – לגעת – לי – בטלפון !!! תגידי, הסתכלת לאחרונה בשעון?!" אני עצבנית, מנסה להעביר נושא, היא עוד עלולה לראות את השחנ"ש האחרון עם סילאן (בדוי), פאדיחות..

"אהממ.. כן, דווקא די לאחרונה, היה עשר נדמה לי, למה?!" היא עוד שואלת שאלות תמימות, ברגע זה מד העצבים שלי, לו רק היו ממציאים דבר כזה, בוודאי היה נוסק לשחקים (ביטוי מוזר, מי משתמש במילה נסיקה?) "השעה לא עשר, נשמתי חביבתי, השעה שלוש!! עברו מאז חמש שעות!! גם כשאת בתחילת שיעור חמישי בסמינר את אומרת שהגעת לבית הספר לאחרונה?!"

שאלות רטוריות הן יופי של דרך להוציא עצבים. אחותי מעבירה נושא באלגנטיות שמזכירה להפליא את שלי, כבר ציינתי שאנחנו דומות?

"נו תשלחי לה, תיכף כבר עוברות עשר שעות מהרגע ששלחו את ההודעה ואז היא כבר תיעלב שלקח לך כ"כ הרבה זמן, אהובה של אמא שלך, ואנחנו לא רוצות שזה יקרה, נכון?" היא דוחקת בי. אני נזכרת לשאול "רגע, שנייה, יקרה שלי, מי זאת בכלל הדבש בננה הזו שלך? לא מכירה אותה.. היא בכלל יודעת מי אני? פגשתי אותה פעם?". אחותי כבר על קוצים

"מה זה משנה תגידי לי? אמצע הלילה, מצאת לך זמן לשאלות! תכתבי לה מזל טוב, וחלאס! סוף סיפור!" והרי זה ידוע שאחיות גדולות הן שתלטניות, לא כל שכן וקל וחומר אחיות בכורות (אחותי הנ"ל בכורה) על אחת כמה וכמה ופי כמה.

"למה, אני הערתי אותך או את אותי?!" אני מעלה שאלה, גם כן תמימה, ממש כמו שלה, אם לה מותר- אז גם לי!.

"די, נו, אני עייפה ורוצה לגמור עם זה, שלחי לה מזל טוב! בחייאת! מה אכפת לך?! בחורה יהודיה עומדת להקים בית נאמן בישראל על יסודות התורה והמצוות (נראה שהיא למדה את הטקסט בע"פ.. גם אני אהיה ככה כשהגיע לשידוכים? יאבאלה) ואת לא מסוגלת לשמוח איתה? באמת, ציפיתי ממך ליותר!" היא מתנשפת, מאוכזבת.

"הי הי הי! עד כאן! מילא להעיר אותי באמצע הלילה ולבקש ממני לשלוח מזל טוב לאיזו תמהונית עם שם מגוחך, אבל לנסות עליי את השיטות שלמדת במסלול הוראה? זה לא! אחרת אני ינסה עלייך את מה שלמדנו בביולוגיה על פטריות, משהו על איך שהן מפרקות תאים בגופות של בעל חיים!!" אני מאיימת

הטירוף שלי אחרי מדעים בהחלט מועיל בחיים, לכל אלו ששאלו מה הן צריכות ביולוגיה בחיים, קיטרו גם על ממ על הדרך כי אי אפשר שלא והזכירו את המימרה המחוכמת 'כבר שלושים שנה עברו מכיתה ז' ועוד לא השתמשתי במשפט פיתגורס פעם אחת בחיים' – אתן צודקות, אין מה לעשות בחיים עם פיתגורס, אבל אם לא ביולוגיה, לא היה לי מה לענות עכשיו לתאומת נפשי, הלא היא אחותי בעייתי, וזה – תסכימו איתי – היה אסון!!

"את סוטה מהנושא" היא מתעלמת מההערה, לא להיכנס למקומות שאני מבינה בהם והיא לא, כי אם כל הכבוד לכמה שאנחנו דומות, מדעים הוא שיגעון שלי בלבד "והיא לא איזה איזה תמהונית, היא הבת של השכנה של גיסה של דודה שושנה של ורדה הקוצנית, חברתנו שכנתנו משכבר הימים, עוד כשגרנו ברחוב זהבית, זה אאאלף. בית, שלא לדבר על השם שלך, אחותי, דבש תאנית מגוחך בהרבה מדבש בננה" היא עוד מעזה לגחך על השם שלי! שלי!!!

"לא כי את, דבש תאנה, את עם שם מושלם, אה? נכון? מה אשמתי שכבר נולדה בת לפני וכבר קראו לה דבש תאנה אז לא הייתה ברירה אלא לשנות קצת לדבש תאנית? אה?!" האשמה, הוי, זה הדבר החשוב ביותר בוויכוחים. "אוקי בואי נרגיע, שלחי לה מזל טוב, תלכי לישון, תקומי חדשה, רעננה, פיקחית וקצת יותר נבונה מחר בבוקר" היא מדברת בטון ברור ופוקדת עליי פקודות "פעם הבאה אני חושבת שאשאיר אותך לישון, כל שניה שאת ערה בלילה זה נזק לאיכות הסביבה"

עאלק עאלק, מחר דבש צרעה (אצלה באמת נסחפו קצת עם השם, אחד ההורים כנראה עם טראומה מאיזו עקיצה. בכל מקרה, מכנים אותה צירל (המורות) סלש צירי (חברות, בנות, נשים, וכל אדם רגיל ופשוט שלא קורא לאדם בשם משפחה ולאחריו שם מלא)) תתארס עם דבש דבור והיא תעיר אותי שוב.. עזבו, נו, מקרה אבוד, אני התייאשתי "שלחתי לה מזל טוב. אפשר לחזור לישון? ושלא תתלונני בפעם הבאה שאני מעירה אותך כי הכניסו ציוני מגן, כשאני מעירה אותך אני משחררת אותך הרבה יותר מהר…" אני מזהירה, בטון מורתי, אז מה אם אני בביולוגיה ולא בהוראה? זכותי, והיא התחילה. אחותי שהתחילה קופצת כמצופה ממנה

"הכניסו לכם ציוני מגן? נו? מה את שותקת? את מחכה שאתן לך את העצה שאומרת שאסור להתנשא וצריך לשתוק ולא לספר או את זו שמעודדת אותך שלא נורא ובסוף התעודת בגרות תהיה בסדר, לפחות סבירה?" היא סקרנית, רואים את זה בוער לה בעיניים, כאילו שהיא לא הציצה לי טלפון וראתה שהתכתבתי על זה עם סילאן וסיפרתי לה כמה קיבלתי.

"לא אמרנו שהולכים לישון? נדבר מחר.." אני מותחת אותה קצת, מסתובבת לקיר ועוצמת עיניים.
מחשבה אחרונה מבליחה למוחי לפני שאני נרדמת 'ואפילו יש לי תירוץ בשביל להעיר אותה מחר..'