אחת אפס לאמת /59

.
לפרק הקודם

יסמין יוצאת לאוויר הקריר, מהוססת. מה חמדן יכול לרצות ממני? ליתר דיוק, מה ג'מה סיפרה לו, שגרם לו להוציא אותי לשיחה? משמעת, נזיפה, או ידידות מזויפת.

היא מנסה לבחון אותו, לקלוט משהו מהבעות הפנים החתומות. לא מצליחה.

"שבי". חמדן משגר לעברה חיוך קליל. מזויף.

"קרה משהו?" יסמין מנסה לגשש. מעדיפה להישאר לעמוד, שהוא יהיה בעמדה הנחותה.

"קרה יותר ממשהו". גוון קולו לא כל כך ברור, היא לא מצליחה לרדת לעומקו. "אני צריך להזמין אותך לשבת בפעם השנייה?"

"לא". השפתיים שלה נחשקות. "אבל ברשותך, אני מעדיפה לעמוד".

חמדן נאנח, "בסדר". הוא משלב אצבעות זו בזו, משחק עם האגודלים בחוסר נוחות. "שמעתי שאת מעוניינת לברוח", צינה קפואה נושבת ממנו. יסמין נרעדת.

"לברוח". היא חוזרת אחריו, מגמגמת. אז ג'מה לא נתנה לי אישור יציאה חינם. היום, הכל עולה כסף. אולי חיים. "האמת ש-" .

"ש-", חמדן שואל, כביכול נינוח. אבל יסמין מזהה את החריקה, החקירה. מיומנת.

"רציתי לדבר איתך על הנושא כבר הרבה זמן". היא מנסה לתפוס שיירי אומץ. לדמיין את רוני, את רועת הצאן מעוררת הגיחוך. לשים אותה במשבצת הנכונה, לקלוט את הצחוק שעשתה מעצמה. "טעיתי".

"אני מקשיב". תווי הפנים שלו אטומים עד כדי תסכול.

"אני לא מעוניינת בחיים האלה".

חמדן מרים גבה, משועשע בעליל. "אני שומע נכון?"

יסמין ציפתה לתגובה אחרת, מתלהמת. אולי זו מלכודת, אני גרועה בזיהוי מוקשים בזמן אמת. היא לוקחת נשימה עמוקה, "אני מאמינה שחוש השמיעה שלך עובד כמו שצריך".

"רע לך כאן?"

הראש שלה נד בתנועה לא ברורה, שותק.

"את מנסה להבליט לי את התחבושת? כי כבר ביקשתי סליחה".

"סליחה היא דבר אינדיבידואלי", יסמין מוצאת את עצמה אומרת במאמץ. "בקשת סליחה רק כדי לצאת ידי חובה, במיוחד לאחר מכות שאיך נגדיר אותן בלשון המעטה? לא היו עדינות במיוחד. היא לא מוגדרת, מבחינתי, כסליחה אמיתית".

"את חושדת בי בצביעות?" הגבות שלו מתחברות אחת לשנייה, מזדעפות. "עברת את הגבול, יסמין".

היא מתכווצת אל תוך עצמה. "אפשר לשבת?" השאלה שלה זהירה. אין לי מושג מה יעצבן אותו ברגע הבא.

"בכבוד". חמדן תולה את המבט שלו בעץ הזית העתיק. "ג'מה סיפרה לי שנפגשת עם רועת צאן".

"אחותי".

"אה, גדלה לה התינוקת בין לילה?"

"לא בדיוק". יסמין אוחזת בידיות הכיסא בחוזקה. קצות האצבעות שלה לבנות. "מדובר באחותי החורגת".

הוא פולט נשיפת בוז מהירה. "שכנעה אותך מהר, הבחורה. אני מניח".

"כן", היא מאשרת את שתי השאלות. "בעצם, לא כל כך. ספקות היו בי מהרגע הראשון".

"כי לא באמת רצית אותי". חמדן חוזר, תקליט שבור. יבש. "אלא רצית את האמת על אבא שלך".

"בערך". השפתיים שלה נמתחות לקו דק, ישר.

"לכי".

"לא הבנתי", יסמין אומרת. מרגישה עם עצמה טיפשה.

"את לא רוצה אותי, נכון? אז לכי, תברחי".

היא פותחת עיניים הלומות, גדולות כל כך עד שחמדן מתחיל לצחוק. "חשבת שלא אסכים? שאכה אותך עד אובדן הכרה, עד שתצרחי רוצה אני?"

"משהו כזה", יסמין ממלמלת בהלם. "ונחמד לשמוע שאתה מכיר מטבעות לשון מובהקים של היהדות".

הוא מבזיק אליה חיוך מקסים. "אם אבא שלי התגייר, מה את מצפה ממני?"

"לא, אתה לא מתכוון לומר לי ש-".

"לא, אני לא מתכוון לומר לך ש-", חמדן קוטע אותה בפעם השנייה. מתרומם. "אני לא מתגייר, וזה גם לא בתכנון שלי. אל תפתחי ציפיות בשמיים. אבל הבנתי, וזה יהיה די לא הוגן להחזיק אותך כאן, בניגוד לרצונך".

"זה לא שאני רוצה להיפרד", יסמין נקרעת. מרגישה פיזית שזוג ידיים אכזריות אוחזות בה, מתעללות. "אני-", היא נתקעת לרגע, "טוב לי איתך".

חמדן לא עונה. העיניים שלו משייטות באוויר הריק, מחפשות אחר נקודה נוחה להיאחז בה.

"חמדן", היא מתחילה, מפסיקה. פולטת נשיפה נואשת.

"גם לי טוב איתך", הוא מעביר משקל מרגל אל רגל. "אבל אני לא אתערב בהחלטות שלך. אני מבין".

"אני לא בטוחה", יסמין משפילה מבט.

"אבא שלי נרצח", הקול שלו ענייני להחריד. "נרצח, כי הוא התגייר. אני מאמין, אני משער, אני יודע", הוא מדגיש את המילה האחרונה. "שאבא שלי, שלנו, היה אדם אמיתי. שואף לטוהר בכל נשימה ונשימה שלו. אז נכון, כנראה שהיהדות היא האמת. שהאסלאם הוא אפס. אבל זה לגמרי לא אומר שאני הולך להתגייר. טוב לי, כמו שאני.

אבל אני מבין שאת, כיהודייה, תמשכי תמיד למקור שלך. ולכן", חמדן מתכופף, תופס את מבט העיניים הלכוד שלה. "את יכולה לעזוב".

יסמין מנסה להילחם בדמעות. "אני-", נתקעת יותר מדי לאחרונה. "אני-", היא לא מסוגלת לסיים. מתנשפת.

"את צריכה זמן לנוח, לחשוב על זה", חמדן משיב ברוך. "קומי, תנוחי. יש לך את כל הזמן שבעולם. ובכל החלטה שתבחרי, אני איתך".

היא בוהה בו בחוסר הבנה. "אני מתחילה לחשוד שגם אמא שלך הייתה יהודייה".

חמדן פולט נשיפת צחוק קצרה, כואבת. "אולי", הוא מעביר שתי אצבעות על עיניים עייפות. "את מוזמנת לתשאל את מאמא".

יסמין מתרוממת, מטושטשת מעט. "או שאבא דומיננטי אצלך, עד כדי שכרון חושים".

"את צריכה עזרה?" הוא נועץ בה מבט דאוג. מתעלם מן האמת הנוקבת, הנכונה כל כך. לא רוצה לחשוב. נמאס לו לחשוב.

"לא, אני מסתדרת. תודה". יסמין הולכת באיטיות לכיוון פתח הבית. חמדן עוקב אחריה, חיוך מריר ובלתי מפוענח על פניו.

—

חמדן בוחן את התמונה הישנה. אבא, ואני. תינוק קטן כל כך. הוא משחרר את צווארון החולצה, מחפש פתח אוויר נוסף.

העיניים שלו נטיפי קרח קרים, נוקשים. אבא אפילו לא מחייך בתמונה, הוא בכלל לא רצה אותי. רצה רק את שהד, יסמין ועלי.

זה לא נכון, קול רציונלי לוחש לו באוזן, מנסה לנחם. הוא כן התעניין בך, כן אהב אותך. סרי תעיד, אני הדבר היחיד שעניינתי אותו רגע לפני המוות.

אש משתוללת בין הנטיפים, משחקת מחבואים עם הלבן לבן הזה. הוא בסך הכל לא רצה ילד גוי. ואיך זה קשור אלי שהכריחו אותו להתחתן עם אמא שלי, איך?

זה באמת לא קשור, הוא חותך את הקשר באחת. לא קשור, ודי. תפסיק להתנהג כמו ילדה, חמדן.

גם אם האבא האמיתי שלך לא אהב אותך, שום דבר רע לא קרה. יסמין איתך. או לפחות, הייתה.

הוא מגחך בקול, מקפל את התמונה לארבעה קיפולים מדויקים, צורבים. אבל אחטא לאמת אם אכריח אותה להישאר כאן, כבולה. ולתת את הכבוד הזה לעבד, אני לא מוכן.

—

יסמין מתכסה בשמיכה, מרגישה פעימות כאב קטנות באזור הרקות.

זה נשמע לי שקר. זה נשמע לי לא מציאותי. זה נשמע לי, פשוט, לא נורמלי. למה שחמדן יסכים לשחרר אותי, להוציא לחופש מתוך בחירה?

לא יכול להיות.

הוא אמור להתעלל בי, להכות. כמו, כמו כל בעל ערבי ששומע שאשתו היהודייה בוגדת בו.

משהו כאן מסריח.

היא נושמת עמוקות, משתעלת. ריח חזק מדי של מרכך כביסה, אוויר אטום. מה הוא מנסה לעשות? כמה שאני מנסה לחשוב, לא עולה לי שום רעיון. כלום. אולי, ברק מבזיק מולה, רועם. אולי הם רוצים להיפטר ממני, הוא ועבד. ואחרי שאברח, חמדן יקבל לידיו את אמיר. ישאר אצלו. בלעדי.

לא, לא הגיוני. למה לא? היא מנסה להבין מאיפה הקול הנחרץ הזה הגיע פתאום.

לא יודעת. אבל אני לא מוכנה לקבל את זה.

מאז ומתמיד הייתי בורחת מהתמודדויות. פחדנית. השפה שלה רוטטת בעצבנות. אלוקים, אני לא סובלת את עצמי.

יסמין מתחפרת עוד יותר בתוך השמיכה, חם לה. אבל היא לא מרפה. מתכווצת עד כמה שהיא יכולה, אוטמת את כל קולות הרקע. וחושבת.

חושבת ובוכה.

בוהה בסדין הישר, לא מוחה דמעות. לא מגיע לך חיבוק, רעה.

***

"יוני", משהו בקול שלו מוזר. צרוד באופן חשוד.

"אופק?" יוני מחליק מהחומה במהירות. "ה… עיניים שלך".

"זה נראה כל כך גרוע?" הוא מחייך בעצב.

"אממ". הוא בוחן אותו, מבולבל. "אני מוכרח לומר שדמות החוקר הקשוח מתאימה לך הרבה יותר".

"יש רגעים שגם היא מתמוססת".

"אני לא מבין".

"תגיד לי", אופק מכניס יד באגביות אל תוך הכיס. "איך אתה אוהב לקבל את בשורות האיוב שלך?"

"אתה, כאילו צוחק על חשבוני?" יוני שוקל אם להיעלב.

"אני רציני, ילד".

"אה, בסדר. אז גם אני. מנת סטייק עסיסית ברוטב פטריות אדומות, אורז לבן עם מעט מלח. בנוגע לשתייה-"

"אני יותר בכיוון של כדור הרגעה". הוא מוציא את היד, אוחז בחפיסה של כדורים.

יוני מחוויר. "אתה, אתה באמת רציני".

"לצערי".

"משהו שקשור אלי?" הוא מכווץ מצח בחשדנות. "כי זה נראה לי, שאתה הוא זה מבין שנינו שצריך לבלוע כדור, ולא אחד".

"אליך", אופק מבטיח. "אבל אני מודע לכך שלא אני הדמות האולטימטיבית שמספרת דברים כואבים. שי כאן, תרצה לדבר איתו?"

"מה יכול להיות גרוע יותר מהמכתב ששלחתם לי? אתה, ושמשי".

עווית בלתי רצונית חולפת על פניו של אופק, צל שחור. "אני", הוא מנסה ללגום אוויר מספק. "לא יכול לדבר".

"זה נראה שאתה הולך לבכות", יוני מציין בשקט. מרגיש חוסר אונים שהולך ומשתלט עליו. אם אופק, הקשוח שבחוקרים כמעט ובוכה, משמע שהבשורה באמת נוראית.

"קשה לי, לדבר. להסביר". הוא חוזר על עצמו, מונוטוני.

"אז תגמגם".

אופק נראה כהולך להתעלף. "לא צריך לזרות מלח על הפצעים", הוא ממלמל בחולשה. "עזוב, אני לא כשיר. דבר עם שי".

יוני בוהה בו בהלם. "מה קרה לו?" הוא שואל את שי שמתקרב לעברו בצעדים מדודים, שקולים.

"אופק קיבל בשורה קשה".

"ועכשיו, אני הולך לקבל אותה?" יוני מנסה למקם את עצמו על הלוח. לא מסוגל לסבול את חוסר הידיעה.

"בדיוק". שי מושיב אותו בעדינות על הספסל. "מים?" הוא שולף בקבוק מהתיק.

"מידע".

שי מסתכל ישר אל תוך עיניו הירוקות של יוני, נרעד לרגע. "זה יהיה קשה. וכואב. אנשים אחרים יכולים לסגת לאחור, להעלים ברגע אחד את כל הדרך שהם כבשו במאמץ".

"מה אתה מנסה לרמוז לי, שי?" הוא מרגיש כאילו יד נעלמת אוחזת בלב הקטן שלו, לופתת עליו אצבעות קרות. לוחצת, נצבעת בדם. הוא מתנשם, מתנשף. כאילו רץ מרתון, ניצח מקום ראשון. בהזעת יתר.

"כל הסמים, הדרך העקבית שלך. ההצלחות, הכישלונות הקטנים וההתגברות שאחריהם. הכל יכול להתמוטט".

"למה?" הידיים שלו נוגעות בבקבוק המים ששי קירב לעברו. אני חייב משהו לאחוז בו, חייב.

"כי טבע העולם שכשאדם מקבל בשורה קשה, הוא חווה נסיגה. אני לא אומר לך את זה כדי לייאש אותך, חס ושלום. אלא כדי לומר לך, אני כאן. תמיד".

"תגיע לעיקר". יוני מרגיש לחץ איום בחזה.

"שמשי". הוא משחק בחפיסה של כדורי ההרגעה. דומה להחריד לקופסא שאופק החזיק.

שמשי. רק השם הזה יכול להקפיץ את הלב, להוציא מבין הצלעות. "מה קרה לו?" השפתיים שלו סדוקות מאימה. אין ספור תרחישים קופצים לו במוח, מתחרים בטרמפולינה מזעזעת.

"הוא נסע לטיול, יחד עם השכבה שלו".

טיול. לא אמור להתרחש שום דבר רע בטיול, שום כלום. זה אמור להיות יום מאושר, עליז. לא יכול לקרות בו שום אסון.

יוני מנער ראש כואב, "נו?"

"הם נכנסו לבית הכנסת העתיק בפקיעין", שי מחליט לא להעלים ממנו את המידע שאורי היה שם. אם כבר רעידת אדמה, שתהיה פעם אחת. ולא יותר. "אורי היה בו. עוד לא ברור כל כך למה, מי הוביל אותו לשם, מה הייתה המטרה שלו. מאיר חוקר אותו עכשיו, אבל הוא עוד מסדר לעצמו נשימות".

לא מתאים לו כל הדיבור סביב סביב הזה. "שי, אם לא תספר לי כבר מה קרה, הלב שלי יתפקע מעוצמת המתח".

"לא כזה מהר, יוני". הצחוק שלו יבש, מלחך מוות. "שמשי הופתע לראות בפקיעין דמות מוכרת. הוא רץ אליו".

לגיטימי. מאוד לגיטימי. יוני נושם בשורקניות. במציאות, הלגיטימיות קצת פחות זוהרת.

"כדור שכוון אל אורי, פגע בו".

"כדור", הוא חוזר אחריו. הד מבוהל. "אתה בטח מתכוון לכדור שאחד הילדים שיחק איתו מחוץ לבית הכנסת".

"לא". שי מנענע ראש ימינה ושמאלה.

יוני מרגיש שהוא מסתחרר. העולם חג סביבו במחול שדים הרסני, מצווח. "הוא נפצע?"

"קצת יותר מזה".

"פצוע קשה, סיעודי?"

"יוני", שי מניח עליו יד לוחצת ברוך. לוחצת מדי, לטעמו. "הכדור פגע במקום רגיש, מאוד. ניסו לעשות החייאה, לתת מכות חשמל. הגוף לא הגיב".

"שמשי, נפטר". עווית הכאב של אופק, העיניים האדומות, שתי חפיסות של כדורי הרגעה. חיוורון. בקבוק המים של שי.

יוני לא יכול לסבול את זה. "שמשי, נפטר". שי נמרח מולו בכפולות חסרות פרופורציות. יד אחת ארוכה יותר מהשנייה, שתי רגליים מחוברות. פרצוף מטושטש. "שי", הוא מגשש אחריו בהיסטריה. "שי, אני חושב שהשתגעתי".

"יוני", הקול השליו, השקט משהו חודר מבין ערפילי הבהלה שלו, הפחד. "תתמקד". הוא מניח עליו שתי כפות ידיים, מרים אל הלחיים, מכוון אל הכיוון הרצוי. "תביט בי, תתרכז". הוא לא נותן לו לזוז, לשקוע בערפל חוזר, מבעית.

"אני-", המבט שלו מצטלל, לאט. "שמשי", דמעות לוחצות על העיניים שלו בחוזקה. "שמשי, לא יכול להיות שהוא נרצח".

הוא מתפרק אל תוך הידיים החזקות של שי, כמו סמרטוט. בוכה. שי מחבק אותו בעדינות. שותק, רק שותק.

ויוני צריך את השתיקה הזו כמו סם ללב פצוע. לא כמו, באמת.

"תבכה", הוא לוחש אליו לאחר רבע שעה. "עכשיו, רק תבכה. זה משחרר, מנקה מבפנים".

יוני מרים אליו מבט מלא בערפל מטשטש. "גם אחרי המוות יש חיים".

הם אחרים, הם שונים. זכים וטהורים. שמשי יהנה מזיו השכינה, מאמת אחת, מזוקקת.

אנחנו, נישאר כאן, להישרף מגעגועים. ולקום מחדש, כמו גדולים.

***

"אני לא אוהב לראות את המבט בעיניים שלך כשאתה רואה אותי".

"זה מבט של אחד רדוף סיוטים".

"אני מככב בחלומות האימה שלך?" מאיר שואל בציניות מושחזת.

"בוא ונדלג על השאלה המתקילה הזו. נעבור לעניין שלשמו התכנסנו היום, חקירה בקטנה. איך ידעת להגיע לכאן?"

"שי ואני עקבנו אחריך, כמו שביקשת. רצנו לשדה, לא היה בו כלום. אבל רכב לבן, קצת חבוט, היה גם היה. זינקתי על האופנוע שלי, המשכתי בעקבותיו".

"אהה", אורי מהמם משהו בלתי מחייב.

"התפרקת".

"מודה באשמה".

"עכשיו, זה נראה כאילו מאז ומעולם אתה רגיל בבשורות מוות".

אורי מעלה על עצמו את אחד החיוכים הקפואים שלו. "זו הדרך שלי לשרוד. הלאה, בוא נעשה את זה קצר ולעניין. רוצה לקבל מידע, פרטים? קדימה".

"לאן אתה רץ?" מאיר לעומתו, נינוח למדי.

"למיטה. להירגע קצת".

"כרצונך". הוא מחליט לשתף איתו פעולה, להמעיט את רגעי הסבל שלו. "מה גרם לחוסיין להביא אותך לפקיעין?"

"לא יודע", אורי מושך כתף. "לי, הוא אמר שיוביל אותי אל השבי בכפר מע'אר. אני לא מצליח להבין מה גרם לו להתחרט".

מאיר נאנח, "הוא ניסה לרצוח אותך".

"כן". מבע חתום, מסוג ההבעות של הבובות במוזיאון השוועה בלונדון, על פניו.

"למה?"

"כנראה נתתי לו מוטיבציה".

"כי היית מעצבן בדיוק כמו שאתה יודע להיות".

"אתה אוהב להטיח את המציאות בפנים ללא שום נקיפות מצפון?"

"אחד התחביבים האהובים עלי".

"כדאי שתמצא לך כמה תחביבים אחרים, לפני שתהפוך לאדם השנוא ביותר בתבל".

מאיר מופתע לרגע. נכון שמאז ומתמיד סגנון השיחות ביננו נע בין ציניות לעוקצנות. אבל תמיד היה ברור, לשנינו. שמתחת לכל המעטפת הזו, יש רק אהבה. אמיתית. מה קרה עכשיו? אולי הכאב, מדבר ממנו.

"אתה צודק. אני מבקש סליחה".

אורי מעגל עיניים. "אה-, לא חשבתי שזה יגיע מהר כל כך". הוא מחייך בחוסר נעימות.

"זה בסדר, בחור. רק אם אפשר לשאול, בשבילך,. מה זה אומר שנתת לו מוטיבציה?"

"כפי שאני מנחש, ותמיד הייתי די טוב בלנחש את החשיבה של חוסיין,. אני חושב שעצם העובדה שאמרתי לו שיהיה עצמאי, יפסיק למסור את עצמו לידי אדם אחר,. גרם לו לקום, לנסות להרוג אותי".

"מה זאת אומרת?" מאיר מנסה להבין, לא בטוח שהוא מצליח.

"בצוואה של אבא, כתוב לא להרוג את הילדים. הכוונה אלי, אל שירה וחלי. עבד לקח את הצוואה, לפחות כלפי חוץ בצורה מאוד רצינית, הורה לחוסיין לא להתעלל בי באופן שיגרום לי למות, בטעות.

ברגע שאמרתי לו שיתחיל לפתח חשיבה עצמאית. הגיעה אלי הרעה. אבל אין לי מה להתלונן, אני הבאתי את זה על עצמי. רק חבל ששמשי, הוא זה שנאלץ לשלם את המחיר".

"אתה מאוד יבש כשאתה מדבר על 'זה' ".

"לבכות, יעזור לי?"

"כן. אבל בלי קשר, זה מפחיד לראות אדם אדיש כל כך למוות".

אורי מגחך. "מצטער שנאלצת לפגוש במראה מקומם כל כך. ואם אפשר לבקש, בבקשה, במקום לחזור באופנוע שלך, תיקח את אחד מרכבי המשטרה שהגיעו לכאן בעקבות ה-", הוא מסתבך לרגע. מחליט לא להעמיד את עצמו במבחן מיותר, מדלג על המוקש. "ותחזיר אותנו הביתה?"

מאיר בולע אנחה. "בטח, אורי".

הוא מתרחק ממנו, מדבר עם שני שוטרים בלחישה וחוזר אליו. "בוא", מאיר מצביע על רכב מסוים. "כנס".

אורי נכנס אל המושבים האחוריים, נשכב. "תעשה לי טובה, ואל תנאם לי על חוסר זהירות בדרכים. אני עצבני מדי בשביל זה".

"לא אגיד כלום", הלב של מאיר מתכווץ בצער.

אורי מפנה פנים חתומות אל הצד הנגדי, מחזיק את עצמו בכוח שלא ליפול בעצירות המזעזעות שלגמרי לא מתאימות לשוטר שומר חוק. ובוכה, בשקט. אפילו שלפני רגעים ספורים הצהיר שלבכות לא יעזור.

כי אולי בכי לא עוזר, אבל הוא משחרר.

***

"אם תעשה את זה, אסגיר אותך".

"מה את אומרת?" עבד מפנה אליה מבט זועם, חרב ולהבה בו.

"את הדבר שאני מתכוונת לעשות".

"נאסרין, את חצופה יותר ממה שהייתי יכול להעלות בדעתי אי פעם".

היא לא משפילה ראש, מביטה בו. ג'סיקה מתכווצת מאחורי הספה, מצייצת בפחד, "לא התכוונתי, אבא".

"את לא נושא הדיבור שלנו כרגע, את תמימה מדי. נאסרין, אני אלך להביא את אמיר, בחזרה. ואת לא תפצי פה, מובן?"

"לא".

"איזה נחש צפע אני מגדל בבית שלי".

"נחשי צפע גדלים בטבע, מתפתחים בעצמם, בלבד. יד אדם לא מטפחת אותם. אתה, לא השקת אותי, אבא. אני השקיתי את עצמי. ומצטערת לומר את זה, אבל כן, אני ארסית".

"את תסגירי את המטרה האמיתית של אבא שלך אל מול מוסא וחוסיין?" הוא לא מאמין. אש משתוללת בעיניים שלו, מטורפת.

"בדיוק".

"את תשלמי על זה, ביוקר".

אני יודעת. אבל בשביל האמת, בשביל שירה. אעשה הכל.

© כל הזכויות שמורות