כמה לך

בשרי
הרקיע נפרש אל מולו,
תכול ולבן צבעו אותו בערבוביה,
פרי מכחלו הטהור של יוצר בראשית.
בין המדשאות האין סופיים הוא ישב שם,
בגדיו הפשוטים התמזגו עם גווניו של הטבע.
בין ידיו חליל עץ קטן, סביבו צאן מרעיתו.
והוא ניגן.
ניגון רך שבקע מעומקיה של נשמתו,
ניגון שתשוקה הייתה בו, וכל כך הרבה געגוע,
געגועים.
צליליו החלו נמוכים, מלטפים משהו, ענוגים,
ונעו מעלה, ועלו אט אט, נעשו דורשים יותר,
מתחננים, מבקשים אל המקור.
עד שהקימו זעקה.
זעקה שפרצה מלוח ליבו,
סודקת את חומות קירבו,
מזככת את כאבי נשמתו.
זעקה שאמרה הכל בלי מילים.
היא חדרה אל אדמת העמק,
פגשה בהרים התלולים,
וחזרה אליו,
מותירה אותו צמא יותר משהיה.
'אבאאא'. הוא קרא, הפעם בקולו.
ושוב זעקתו חזרה אליו מן ההרים.
'אבאאאאא
רק בך אני חפץ.
נפשי, צמאה לך'
דמעותיו הן אלו שחדרו לאדמה.
זעקתו לא חזרה אליו הפעם,
כך הרגיש.
היא נישאה אל על,
לרקיע בעל הגוון השמיימי,
פרי מכחלו הטהור של יוצר בראשית.
'כמה לך בשרי'