הזורעים בדמעה

סיפור על ילדה רגישה ושדות חיטה זהובים
הקדמונת קטנה:
לא יודעת אם המונולוג הזה ראוי להיקרא סיפור. אפשר לקרוא לו 'שיתוף תהליך'. הטקסט קצת מעורפל בכוונה תחילה – הוא מדבר על חוויה אישית וקצת קשה שלא הרבה יכולות להזדהות איתה. בחרתי להעלות אותו ככה, בלי פירוט, ולו רק בשביל המסקנה אליה הגעתי, ושרק בדרך הזו יכולתי לשתף אתכן בה. קריאה מהנה ?
ה'תשע"ה

ראש השנה הוא יום קדוש. בראש השנה כל העולם שותק, אפילו הציפורים, וכולם מקשיבים לתקיעות ארוכות ארוכות, בינוניות וקצרות, מקשיבים בשקט ועוצמים את העיניים.
סבתא מחביאה פנים במחזור כאילו היא משחקת מחבואים אבל היא לא, וכשהיא רוצה להפוך דף אני רואה כמה כתמים רטובים כאלו. נראה לי שהם מדמעות.

ראש השנה הוא יום מפחיד. בראש השנה הלב שלי דפק חזק חזק והידיים שלי הזיעו פתאום. כשיצאה לי מהגרון יבבה שקטה כזו, הרגשתי שהפנים שלי נהיו רטובות. נראה לי שזה מדמעות.
ואפילו שאבא היה לידי, חיבק אותי חזק חזק ולחש לי באוזן ש'לא קרה כלום, מושקאל'ה, אני פה והוא לא עושה כלום' – הפנים שלי המשיכו להיות רטובות והגרון המשיך להוציא קולות מפוחדים כאלו, קולות של ילדה מבוהלת.

ועכשיו שוב ראש השנה. שוב הפה שלי יבש והידיים מזיעות, ושוב הלב מתפרע בתוך הגוף שלו, כאילו הוא עושה תחרות עם עצמו. זה לא כיף להתחרות עם עצמך וזה אפילו לא שווה כי אין מישהו שינצח, ואני ילדה שגדלה בשנה ואוהבת לנצח את הפחד אבל הוא עשה הסכם עם הלב ושניהם הולמים בי. בום בום בום. חזק חזק חזק. מהר מהר מהר. בום.
אני רוצה לבכות ולא עושה את זה כי אני ילדה גדולה כבר, ויודעת שאנחנו בכלל בעזרת נשים והוא בעזרת גברים, והאיש הזה לא יעשה לי כלום. הוא אדם צדיק וטוב שבא להתפלל לה' בראש השנה.
אני יודעת את כל הדברים החשובים והחכמים האלו, השכל שלי הבין אותם. אני מרגישה שקורה כאן משהו מוזר. תמיד חשבתי שהמוח הוא זה שאומר לאיברים איך וכמה לעבוד, אז למה הוא לא ממלא לי את הפה ברוק ומקרר לי את כפות הידיים? למה הלב שלי ממשיך לדפוק חזק חזק, מהר מהר?
אולי כשאני אהיה גדולה אני אחקור את זה אחת ולתמיד. קודם שתיגמר כבר התפילה, קודם שיגמר כבר היום הארוך הזה.
אמא מסבירה לי בלחש שעכשיו מתחילה תפילת מוסף. עוד מעט תוקעים שוב בשופר. אפילו המחשבה על המחזור החדש שאבא ואמא קנו לי לא הצליחה לעשות לי חיוך. לקחתי אותו והחבאתי בו את הפנים שלי, כאילו אני משחקת מחבואים עם עצמי. זה לא כיף לשחק מחבואים עם עצמך וזה אפילו לא שווה, כי אני לא יכולה להתחבא ממני. גם אם מאוד אנסה.
לחשתי אל תוך המחזור, בשקט, 'השם, אתה מלך היום, אתה מלך תמיד, ואתה כל כך גדול ויכול הכל. אתה רואה כמה שאני מבוהלת ופוחדת, אתה יכול לעשות שזה ייפסק? אני רוצה להגיש לך את הכתר בידיים יציבות בראש השנה הבא, לא לפחד מדברים שאבא ואמא אומרים שהם לא מפחידים. אני לא רוצה שבגלל שהציפורים ישתקו, ישמעו חזק את הפעימות של הלב שלי.' ככה לחשתי למלך בשקט.
כשהורדתי את הסידור כדי להפוך דף, ראיתי פתאום כתמים רטובים כאלו. נראה לי שהם מדמעות.

תפילת מוסף היא תפילה ארוכה שהרגישה לי כמו המסטיק שאני אכניס לפה אם אתפלל את כולה. סבתא שלי היא סבתא טובה. מביאה מסטיקים, מחלקת צ'יפסים. היא גם דואגת לי. למה אני לא אוהבת לבוא לבית הכנסת שליד הבית שלה? למה אני שוב כל כך מפחדת?
שנה שעברה הפחד שלי היה קטן, קטן כמו מענדי התינוק שעכשיו כבר כמעט בן שנה. היום מענדי כבר גדול, הוא מגמגם כמה מילים ואוהב שאני מחזיקה אותו. איך מענדי יראה בעוד שנה? בטח הוא ידע ללכת, בעצם לרוץ, יחבק אותי בידיים קטנטנות ויהיו לו תלתלים זהובים כאלו, כמו השיבולים של החיטה שמתנענעים ברוח.
איך אני אראה בעוד שנה? אני בטוח אגדל. המצח שלי יהיה חושב יותר, המשקפיים יתחלפו באחרות, מתאימות יותר, ואני אצא לשבת מחנה בבית הספר כמו כל הכיתות הגדולות!
איך הפחד שלי יראה בשנה הבאה? כולם גדלים. גם הוא יגדל? ישלח אלי זרועות דוקרניות ויחבק אותי חיבוק דוב שאין לי כל רצון בו? יפזר סביבו אדים רעילים שירטיבו לי את הפנים וירעידו לי את הלב? ככה, כל שנה אני אחיה אותו? אנשום אותו חזק בלי לאפשר לי כניסה לאוויר ירושלמי צח?
אני מפחדת מהפחד, וחיה אותו כל כך. לא נותנת לי להרגיש דברים אחרים, לנשום. ככה החיים יראו מעכשיו?

×××

לפעמים אני מאתגרת אותי:
הצצה קטנה לעזרת הגברים כשהוא שם, הרפיית ידיים מזיעות וקמוצות חזק.
נשימה עמוקה, חשיבה גבוהה ורחוקה.
זה עולה לי בהמון כוחות נפש והרבה מאמצים, ואף אחד לא הבטיח לי הצלחה וניצחון בסוף המסלול.
מסתבר שלעשות תחרות עם עצמי זה מורכב, ולא פשוט בכלל.

×××

ה'תשפ"ב

לחיות זה קשה, הנחתי הנחת יסוד, אבן פינה על אדמת צעדיי.
לאפשר לי לנשום זו עבודת חיים לא נגמרת, איזנתי עוד אבן על גבעת חול רעועה.
יש שדות שיבולים זהובות שהופכים לשדה-מוקשים לפעמים, מיקמתי עוד לבנה.
כשממקשים שדה הוא הופך לשדה מוקשים, דייקתי אותי בקריטיות.
משפטים שואבי מוטיבציה הסתדרו בצורת אבנים על אדמה שניסתה להתיישר.
"לחיות זה מסוכן, בסוף כולם מתים מזה".
תלולית אבנים גבהה למגדל.
רציתי לבכות. כמו אז, בכיתה ג', בתפילת מוסף בבית הכנסת של סבתא.
לא ידעתי איך. ואיך אדע אם במו ידיי בניתי לי מבצר?

×××

שוב שנה נגמרת פורשת כנפיים, שוב שנה חדשה סוככת עלי. שוב ראש, שוב תפילה ושוב בית כנסת.
"שׁוּבִי שׁוּבִי הַשּׁוּלַמִּית, שׁוּבִי שׁוּבִי וְנֶחֱזֶה בָּךְ."
גדלתי בשבע השנים שחלפו. מצח הפך חושב יותר, משקפיים התחלפו באחרות, מתאימות יותר, יצאתי מאז לארבע שבתות-מחנה. תחומי עניין השתנו בדרסטיות, פחדים ישנים נטמנו בקופסה. פחדים ישנים מסוגלים גם לטפס עליה, לפרוץ מנעול חלוד. נדמה לי שאני מכירה אותם יותר מדי טוב.
ואז אני עולה מדרגות, פותחת את הדלת בפרפור קטן בבטן. מאפשרת לי לנשום, רק רגע אחד, מוצאת כיסא פנוי ומתחילה תפילה של ראש, שרק לא יהיה לזנב. המסטיק שמענדי בן השבע לעס מקודם מזכיר לי את תפילת מוסף של ראש השנה בשמיטה הקודמת. ארוך, ארוך, טהור, קדוש.
ואז תקיעות. השברים שמושמעים מעזרת הגברים מוכרים לי, אבא בעל תוקע. באינסטנקסיביות אני מפנה את המבט לכיוון עזרת הגברים. כל העולם שותק, אפילו הציפורים, ואז אני רואה אותו. פחד ישן כנראה לא הצליח לפרוץ מנעול חלוד, למרות שהלב הדופק שלי מעיד שהוא ניסה. אני רואה אותו ולא מתייבש לי הפה, ולא רועדות לי הידיים, ומפעם בי רצון: כן להיות כאן, כן להיות עכשיו, כן להיות.

היה לי מוזר לזהות אותי ככה: נושמת, מרפה, מתגברת.
רואה ששמש בחוץ, ואור גדול של ראש לשנה ומלך עולם.
וכשפסעתי פסיעות קטנות, רגועות, והגעתי לחצר בריח רימונים, אמרתי לי: "תראי איך את פוגשת בפחד ישן חזיתית, תרגישי כמה גדלת!"
נשמתי עמוק, החלטתי: "מחר תסתכלי על היום עם חיוך".
'”אבן מאסו הבונים – הייתה לראש פינה‟, זה ייחול שהנה כבר-כבר הוא מתממש! אם רק תפני מבט לאחור, תראי מגדל יציב, קורץ, ניצב בשדה חיטים שפעם הכיל אדמת טרשים מבוצרת.
ככה, בפסיעות קטנות, לאט אבל בטוח; ככה את גדלה'.
מחשבה גבוהה, רחוקה, הבזיקה מעמקי אדמת צעדים: "אם מחר תסתכלי על היום עם חיוך, לא כדאי לחייך כבר מעכשיו?"
'אני אשתדל, מבטיחה', עניתי לי.
השמש חייכה לי, "משתדלת להבטיח?"
מצמצתי אל מול קרניים מחייכות. ניסיתי לחייך גם.
”מבטיחה להשתדל”.