הלב שלי /סיום

שלוש שנים קדימה.

לפרק הקודם
במקום שבו נגמרת הידיעה, מתחילה האמונה.

כוזר כמו השתנתה לחלוטין בשלושת השנים שעברו מאז קמה מלכות יהודים, היושר והשלום פשטו בארץ, ועריה מלאו בתי כנסיות ומדרשות.

על אף המלחמות וההפרעות, שגשגה הממלכה החדשה – ישנה. רוב תושביה הניחו מאחוריהם עבר אחר, ונמשכו אל העתיד.

רק מעטים מתושבי כוזר נשאו בליבם געגועים אל מה שנעלם יחד עם ימיה החולפים של כוזר, מחפשים תחליף למה שהיה ואיננו עוד.

ערב שקט ירד על הבית שבאחד מרחובותיה המרכזיים של כאזארן.

מיכאל קם ממקומו ליד מיטת בנו, פעוט יפהפה בעל שיער ארוך וגולש ועינים חומות וחכמות, ופנה לארון הספרים, לקיים את עיתיו לתורה כאשר דפיקה בדלת עוצרת את מחשבותיו.

"אתה מיכאל בן יכין, נכון?", נער צעיר עומד בפתח, משהו בפניו מוכר למיכאל, "אפשר להיכנס?".

מיכאל זז מהפתח, מחווה על הכניסה לחדר ששימש כסלון הבית, "מי אתה?", תווי פניו המוכרים של הנער גירו את מוחו, אך הוא לא הצליח להיזכר היכן פגש את הנער הזה.

הנער התעלם מהשאלה, לרגע עיניו מביטות עמוק אל תוך התכול בעיניו של מיכאל, ואז סוקרות את הבית, קולטות בזווית את הנבל שעמד בקצה החדר.

"אתה לא מזהה אותי?", הנער שאל בפליאה אחרי רגע שקט ארוך, שעשוע קל מתערבב בכאב ובעצב שבמבטו, "כל לילה, אני מסתכל על שלושת הכוכבים שמעלי, וחושב עליך".

"שלוואן!", פניו של מיכאל אורו באחת, "גדלת", כבר אינך הילד הקטן שהשארתי מאחורי, יחד עם הזכרונות מהעבר, זה אינו הילד שהבטיח שלא יבוא הנה.

"הייתי חייב", פניו של שלוואן לובשות מסיכה אטומה שלא מסגירה כלום מבליל הרגשות שמאחוריה.

"מה קרה באחוזה אחרי שעזבתי?", מיכאל מסיט כיסא לשלוואן, ומתיישב בעצמו.

"אחרי שאבא נפטר, יפתח קיבל את ניהול האחוזה, אבל הוא לא היה מנהל מוצלח… והאחוזה פשטה רגל", שלוואן מספר בקצרה, מדלג על לילות בהם הלך לישון רעב כי יפתח טען שאין מה לאכול, רגע אחרי שרוקן את המחסן מהמעט שהיה בו…

לא מתאר את הלילות בהם נאלצה אמא לאפשר לטיפוסים מפוקפקים למלא את הבית, ולהציע בו את עיסוקם האפל.

לא מזכיר את אמא שלהם, שהזקינה ביממה אחת.

ומדלל את עוצמת הרגעים הקשים, בהם ישבו אמא והוא נעולים בחדר, אחרי שיפתח החליט שהם רק מהווים נטל, וייחלו רק לפרוסת לחם אחת וכוס מים.

מיכאל נועץ בשלוואן מבט שמעט הפתעה והרבה רחמים מהולים בו, "ומה יפתח עשה?".

"הוא לא הספיק לעשות", שלוואן קופץ אגרופים, "לפני כמה שבועות, גדוד חיילים פשט על האחוזה והרס אותה. בתזמון מפתיע, כמה ימים קודם לכן, היה ליפתח ויכוח עם ה'חברים שלו', ולילה לפני הפשיטה של החיילים, הוא נעלם".

מיכאל מוריד את ראשו, נבוך להודות שהוא שמח לאידו של יפתח. "רגע, מה עם אמא?", הוא נוזף בעצמו שלא שאל עליה קודם לכן.

"לא טוב", שלוואן מתחמק, ומלחיץ את מיכאל, "איפה היא?".

"אצל אישה טובה שמארחת אותנו".

גל של אשמה מכה במיכאל, הוא שולח מבט שואל לרעייתו שהכניסה לחדר קנקן שתיה. היא הבינה, והנהנה בראשה לחיוב.

שלוואן לא שם לב למבטים שאחיו ורעייתו החליפו ביניהם, הוא המשיך לדבר, "כל הדרך לכאן אמא חיכתה לרגע בו תראה אותך, היא מחכה לך".

התרגשות עזה אחזה במיכאל, "אני בא".

הם יוצאים מהבית, מיכאל צועד אחרי אחיו שמנווט את הדרך, ומופתע לגלות עד כמה שלוואן גדל.

מילד קטן ומפונק, לנער בוגר ואחראי.

"תגיד שלוואן", מיכאל צמצמם את הפער הקטן שהלך וגדל, "למה לא באתם אלי מיד כשהגעתם לעיר?".

"לא ידענו אם אתה עדיין גר באותה הכתובת", שלוואן מסביר בקיצור, מרוכז בדרך, "ואמא מידי חלשה בשביל מסע ברחבי העיר".

האמת היא, שראיתי אותך כשהגענו לעיר, עמדת באחת החצרות ודיברת עם מישהו, ורק היום הצלחתי לאזור אומץ ולבדוק אם זה באמת אתה.

הם הגיעו.

שלוואן דופק בדלת, ממתין כמה שניות, ונכנס, משאיר את מיכאל המתוח מאחורי הדלת.

לפני שלוש שנים נפרד ממנה, אבל דמותה ליותה אותו לאורך כל הדרך מהיום בו עזב את האחוזה, ועד הרגע הזה.

הדלת נפתחת, ושלוואן מכניס אותו פנימה אל תוך הבית.

רגע של דממה מתוחה, מיכאל נכנס לחדר ונאלם דום בפתח, מהספה בפינת החדר, נשלח אליו חיוך חם ומוכר, וחמש שניות אחר כך,

הוא מוצא את עצמו חבוק בזרועותיה של אמא שלו.

שלוואן שמשקיף מהצד מדמה לשמוע את השמיים רועדים.

ועכשיו, כשהוא רואה את האהבה הגדולה, את הכתפיים של אמא שלו שמזדקפות מחדש, והפנים הזורחות, הוא מרגיש את הסליחה ממלאת לו את הלב, חובשת את הפצעים, מביאה מרפא לנפש שלו.

"מיכאל", הוא מתקרב אל אחיו הגדול, מחבק אותו, "התגעגעתי".

שעה ארוכה הם ישבו ושתקו, רק מביטים זה בזה, מפחדים להתעורר מהחלום, אחריה, מיכאל הולך להביא את אשתו ובנו הקטן, וכשהוא חוזר, מחכה לו מגילת קלף ישנה על השולחן שלצד הכיסא עליו ישב.

"האיגרת של מיכאל, הנער מיהודה", סיפור מהעבר קם לתחיה לנגד עיניו, הוא נוטל את האגרת, פותח אותה, מופתע לגלות אותיות כוזריות מעל הכתב העתיק.

גבורה אמיתית היא גבורה שבאה מתוך גאווה עצמית.

כשתהיה גאה בעצמך ובדרך שלך,

תוכל לכבוש את הפסגה.

תם ונשלם.

התודה הברכה והשבח לבורא עולם.

ותודה למערכת שותפות בדרך, ולחברות שלי, שקראו בשקיקה,

בזכותכן נכתב הסיפור הזה.