הלב שלי /20

אתיל כאזראן

לפרק הקודם
אלף דרכים מחטיאות את המטרה, רק אחת מגיעה אליה.

"מיכאל", אדנאן פונה לבן דודתו בתום שלושה וחצי ימי הליכה, "יש משהו שאני רוצה לספר לך לפני שאנחנו נפרדים", הוא נאבק במילותיו, רוצה לספר, אבל שישאר חסוי, חושב שכדאי שמיכאל ידע ופוחד מהתוצאה.

"אתה לא ממשיך איתי", מיכאל פולט באכזבה.

"אני לא יכול", אדנאן מתחיל להתנצל ונעצר, "מיכאל", משהו בטון של בן דודו גורם לנושא המשפט לנעוץ באומרו זוג עיניים חודרות.

"זה לא מוזר שהחוטפים ידעו מי אתה?", הוא מתפתל עם המילים, נמנע מלומר במפורש את שידע, רק המבט שנעץ בו מיכאל זרז אותו להמשיך, "יפתח שלח אותם, שמעתי שהוא דיבר עם מישהו מהם לילה לפני שעזבת".

מיכאל דמם, רק עיניו נעצמו.

"מיכאל, אני…", אדנאן לא ידע מאיפה לאזור אומץ להתנצל, לא יודע איך לומר אותה, "אני לא הצלחתי להזהיר אותך, לא היה לי מתי ואיך לומר לך בלי שיפתח ישמע".

עיניו של מיכאל נותרו עצומות.

מוחו העלה את דמותו של יפתח, ובינו לבין עצמו, מיכאל הודה כי יפתח מסוגל לכאלה דברים, והמידע שנתן לו אדנאן לא מאוד הפתיע אותו.

ולא פגע בו כפי שפגע בו הסירוב של אביו לסובב את המפתח לשחרורו.

"זה בסדר", הוא פתח צמד עיניים תכולות שהכאב עדיין שלט בהן, "זה היה רצונו של הבורא".

"אמא שלך שלחה לך", אדנאן מושיט למיכאל שק קטן, "היא ביקשה שתשלח מכתב עם הכתובת שלך לפרטים שכתבה על המגילה שבתוך השק".

מיכאל נוטל את השק, "שלום".

הוא מסתובב לכיוון העיר שצריחי החומה שלה נראים מרחוק, שולח מבט אחרון לבן דודתו, ופוסע קדימה.

משאיר את העבר מאחוריו, מתקדם אל העתיד.

—–

אתיל – כאזראן.

סוף סוף.

אחרי דרך ארוכה, הוא עומד מול שערי העיר, נושם את ההמולה שזולגת אל פתחיה.

ונכנס.

על לוח מודעות בכיכר תלויה מודעה שמרחיבה את הלב שלו, וההתרגשות מתפשטת בתוכו.

המעמד הגדול, הוא הספיק אותו.

הגיע ברגע האחרון – ליום האחרון.

מצויד בחריט הכסף שהכניס אימו לשק, פנה מיכאל למצוא לעצמו מקום להתאכסן בו.

ובלילה, כשהביט מבעד לחלון החדר, והסתכל בשלושת הכוכבים שמעליו, מיכאל נפרד במחשבתו מכל אלה שכיכבו בה.

נוצר את היקרים שבהם בליבו, יודע שלעולם לא יחדל להתגעגע.