ממלכה במבחן: #3

על: יתיר ורניל (רק אני אהבתי אותם גם?)
#
אתיל היא עיר יפה, כל הכוזרים יאמרו זאת פה אחד, ואפילו יוסף דיאלידאן יכול להודות על כך בליבו אם הוא אינו טיפש עד כדי כך.
עמיאל שם חדש לא להיבהל חשב לעצמו כשהסתובב ברחובות, ממצמץ לאור השמש ששטף את פניו.
היעד הראשון שבחר בו היה פונדק קטן בקצה העיר, אין דבר טוב יותר כעת מלשתות משקה חם ולחגוג במאפה טוב את היום הנפלא הזה.
היו לו בכיס כמה מטבעות נחושת. נהדר.
"שלום לך אדוני, תרצה לשבת?"- נער צעיר פנה אליו בחיוך. עמיאל חייך אליו בחזרה: "תודה לך". הנער החווה בידו על שולחן פינתי פנוי ושאל למבוקשו.
"אשמח למשקה חם כלשהו בתוספת מאפה קינמון" אמר, בוחן את המקום הביתי והנעים. "תודה" הוסיף.
הנער נעלם מאחורי דלתות המטבח ובמקומו צץ גבר שנראה כבן 30
"שלום לך איש טוב, ברוך הבא! אתה נראה חדש באיזור, מה שמך?" פנה אליו כחבר ותיק, עמיאל נבוך. "שמי עמיאל, ו-כן אני חדש כאן…"
"עמיאל! פששש"- התפעל האיש- "שם יפה ומלא משמעות, נעים להכיר, אני יתיר- בעל המקום והבחור הזה שם-" הצביע בידו על הנער בן ה-16 לכל היותר שקיבל אותו "הוא רניל".
הוא בחן את תווי פניהם של השניים, ייתכן שהם קרובי משפחה
"אתם קרובי משפחה?" – שאל בכל זאת
"אני הדוד"- אמר ולא הוסיף.

"ח ז ר ת י י י "- רניל הניח את המגש על השולחן, ומה שזה לא היה זה הריח מצויין.
"תבורכו מפי עליון"
"והמברך יתברך בכפל כפליים"- יתיר השיב.

"אמממ, דוד,"- רניל היסס בשאלתו משם מה ושניהם צעדו מספר צעדים כדי להתרחק קצת מהסועדים שמילאו חצי מן הפונדק המצילח שלהם.
"כן ילד, הכל בסדר?" – הוא הניח את ידו על כתפו של בן טיפוחיו.
"אהממ, החברים שלי, אה, יוצאים לטיול ליומיים בשבוע הבא והם קראו לי להצטרף אליהם, אבא של זריהאן משגיח וגם אישר את הטיול, נשאר לי רק לשאול אותך, אתה מסכים?" -רניל תקע בו מבט עם עיניים גדולות ונוצצות -עייני כלבלב בלע"ז-?? ככה תמיד עשה כשביקש משהו ויתיר מעולם לא עמד בזה. אבל הפעם הוא לא הסכים, אולי זה לא פעל בגלל שהוא כבר לא בן 8 או שיתיר לוקח עליו את האחריות בצורה קיצונית.
שיתחתן כבר!

"אבל יתיר!-" הוא לא ויתר, כמו כל בן עשרה עקשן ומרדן.
"לאן נעלם ה'דוד'?" שאל בחצי חיוך חצי מורת רוח.
"אתה יודע שאתה לא ב א מ ת הדוד שלי"- רניל הנמיך את קולו כמה שיכל
"כן" יתיר נאנח. הילד צודק בסופו של דבר.
"סליחה, לא התכוונתי"- הוא ניסה לחזור בו אך הרגיש חומה שחומה קטנה גבהה ביניהם.
גם בערב כשעלו לישון בחדריהם שבקומה השנייה רניל ניסה את מזלו, וכשנתקל בעוד סירוב צעק בכעס: "אבל למה?! יהיה לך קשה לנהל את המקום בלעדי? -לא! אולי לא תצליח לחשב את התשלומים? אני מאמין שלילה אחד תצליח להסתדר לבד! אבא של זריהאן אישר הכל ורק אדון יתיר הנכבד לא מאשר לצאת לטיול מסכן למישהו שהוא חושב שאחראי עליו! אתה לא אבא שלי ולא דוד שלי!"- ובמילים אלו יצא מהחדר בטריקת דלת רועשת.

"רניל!" יתיר צעק אחריו ומשלא באה כל תשובה נאנח וירד למטה, הילד נמצא באורווה, בדיוק כשהניח על סוסו אוכף והכין אותו לרכיבה.

"לאן אתה חושב שאתה הולך חבוב?"- יתיר חסם בגופו את דלת היציאה.
-"למישהו שאוהב אותי באמת!"
"איסטיאס?!" -בני נוער נוטים לשגעונות, הוא לא הורה עדיין, אבל שמע על הגיל הזה פה ושם.
"להתראות ובהצלחה בניהול העסק בלעדי"- כלום לא נשאר מבן ה-8 העדין והביישן שגידל. ואולי זה קצת באשמתו…
"יקח לך יומיים אם הינך יודע את הדרך ונצח במקרה שלא, תחשוב לפני שאתה מבצע משהו שאינך יודע לאן הוא מוביל"
"אני לא צריך עצות." בסיום המשפט קפץ על גבי סוסו ושעט קדימה.
יתיר היה המום.
הילד שלו גדל!

הייוששש
יש לי המשך לסיפורם של יתיר ורניל אם תרצו תרשמו בתגובות
♥️