אני עם עצמי
אני נכנסת להערות אצלי בטלפון. להערה ספציפית מאוד. מבקש טביעת אצבע וזהו אני בפנים.
אני עושה סוג של אן דן דינו ועוצרת בסדרה שלא קשורה לתוצאה של ההגרלה. סתם כי באלי דווקא אותה עכשיו.
2 וחצי.
יש לי מחר ביצפר ואני יודעת שאני שוב יהיה עייפה. אבל זה ממכר.
אומרת לעצמי שעוד פרק אחד וזהו (28 דקות כל פרק) אבל לבנתיים אני ממשיכה עוד 3 כי הם יודעים לעצור בדיוק באמצע המתח.
4 ועשרה.
אני סוגרת את האפליקציה בשקט ומכניסה את הטלפון למטען. כשאני אקום מחר זה כבר יהיה על 100 ואף אחד לא ידע מה קרה בעצם.
4 וחצי.
עדיין ערה, שוכבת. חושבת. המצפון שלי התעורר קצת והחלטתי לא להשתיק אותו עדיין. אולי עוד מעט. חושבת על פעם והיום, על כל האלה שאמרו לי לא ועשיתי כן. על הגבולות שכל יומיים זזים ואני לא מצליחה באמת אבל באמת לשלוט בהם.
עוד פעם 11 בלילה.
מתלבטת אם להתחיל לראות או ללמוד למתכונת (מספר 2!) במתמטיקה. התעודת בגרות יותר חשובה אבל הטלפון יותר מגרה. מחליטה עוד קצת וזהו.
3 בלילה.
החלטתי שעכשיו הגיע הזהו. וזהו גם למצפון. משתיקה אותו אבל הדמויות והסיטאוציות שראיתי רצות לי מול העיניים.
קשה לי. באמת. אני לא מצליחה לשלוט בעצמי. בטלפון. במה שאני רואה. במה שאני שומעת.
אני עובדת על עצמי בהמון דברים, משתפרת, אבל יש דברים שהם טו מאץ בשבילי. כנראה זה חלק מהם.
אני יפסיק עם זה מתישהו כנראה אבל מה יקרה איתי עד אז אני לא יודעת.
12 ועשרה בלילה.
נכנסת לאפליקציה ושוב יש שם תקלה. אני סוגרת ויודעת שכמה ימים אני לא יוכל לראות כלום.
משמח זה לא. מעצבן זה כן. ולא משנה איזה מחשבות עולות לי בראש.
יש לי חסימה. של חב"ד. אבל הבעיה היחידה שלי זה שאני יכולה לפרוץ אותה בלי שהמנהל חסימה שלי יקבל התראה. סתומרתתת שבעצם אין לי גבול שיעצור אותי. אם אני אספר אתזה למישהו הוא יחסום לי את הדרך שאני פורצת ואז אני ארגיש יותר חנוקה. אני רוצה לעשות לעצמי גבולות ואני לבד אתקדם בלי מישהו על הראש.
אבל בנתיים, אני ככה. לא רואה דרך להיגמל מזה
רעיון מישהו? (מישהי במקרה שלנו)
אבל פליז רק מישהי שהייתה במקרה כמו שלי ונגמלה מזה-שתגיב. אחרות לא יבינו פשוט.
שותפות בדרך הוא בית חב"ד הראשון ברשת לבנות תיכון חרדיות. האתר מציע באהבה עזרה אנונימית בכל נושא, תכנים איכותיים ומעניינים ופלטפורמה כיפית להעלאת פוסטים משלך.
19 תגובות
אני לא מבינה
אז אני לא נותנת עיצה
רק שולחת לך איזה גרם של כוח וחיבוק❤️??
בהצלחה לך❣️
לא מבינה בזה, כמו שכתבת.
רק חייבת לציין שהייתי מרותקת במהלך הפוסט, יש לך כתיבה ממש יפה ומודעות מאד גבוהה.
בהצלחה מהממת❤
ואייי מכירה לבעיה המעצבנת הזו.
תשמעי, יש כאלה שעוזר להם לאטלאט להפסיק..כאילו נגיד שעות מסויימות להחליט לא לראות נגיד משש אחר הצהריים עד למחרת. או להפסיק יום מסויים ואז ככה לאט לאט להגדיל את ההפסקות האלו עד שבום נגמר.
אצלי זה אחרת… אני צכה פשוט להחליט שזהו! אני מפסיקה!! כל פעם שאני מזהה תחשק הזה אני הולכת למלאות אותו במשהו אחר. נלחמת עם החשק בתוך המוח עד שאת פשוט שוכחת מזה..
גם כל התאוות האלה באות משיעמום אז תעסיקי תצמך בדברים אחרים ושיהיה בהצלחה❤❤
וואי אחותי כמה שאני מבינה אותךךך
גם אני ככה לא חסימה של חבד אבל בינוני של רימון חח שאגב זה פותח הכל הכל הכל אבל בכל זאת הייתי פורצת אותה.
שמעי מה אני עשיתי, יש לי חברה טובה מאוד ששיתפתי אותה וביקשתי ממנה שבכל יום בשעה אחת וחצי תכתוב לי סמס לילה טוב,תזכרי היום משיח בא! ואז כל לילה שהייתי מקבלת תסמס הייתי קופצת לשניה תופסת תראש ואומרת וואלהההההה נכוןןןן וזהו הייתי טורקת תמחשב ופשוט מחביאה אותו בארון זה נשמע מגוחך אבל ככה אני עושה עד היום… ובוםםםם זה עבדדדדד ומתי שהיה לי ממש קשה הייתי צופה בהרצה של איזה רב ונרדמת…
שכוייח שאת רוצה לעשות גבולות זה חשוב רצח! מעריכה אותך ממש ויודעת כמה זה קשה ממליצה לך לנסות תשיטה שלי
בהצלחה נשמההה!
חח את נשמעת חמודה בטירוףף
אין פתרונות….
זה פשוט רגע של החלטה נחושה מדי שאת יודעת שזהו עכשיו את עוצרת..
אין לזה פתרונות קסם…
כמו שביקשת-אני מגיבה לך בתור אחת שהיתה בזה.
ראיתי משו, ויום אחד בא לי חזק מדי שדי זה פשוט לא אני ולא מתאים לי. להאשים את העולם לא יעזור זה החלטה שלי.
אז הפסקתי… אבל אני ילדה משועממת (בחופש הקורונה הארוך לא בים הבגרויות) אז חיפשתי שוב. מצאתי משו שהגדרתי כיותר נקי. ושוב אחרי שהתמכרתי חזק חזק, היה לי איזה קושי כלשהו בבית ספר והחלטתי להפסיק לראות, ושהעניין יסתדר (לא שהוא ממש הסתדר אבל אני מחזיקה את עצמי חזק חזק חזק שלא לראות)
הדבר הכי קשה זה כרגע לשכנע את עצמי שגם דברים נקיים זה לא 100 אחוז
כרגע שוב יש לי משו בטלפון (באמת נקי!!!!! נכון שזה סדרה אבל.. אולי אני אמחק. יא ניסן….) קיצער פול הצלחה. זה באמת החלטה מדי חזקה של שניה אחת זהו.
מבינה אותך עולם, ממש.
אני גם ראיתי, וזה היה לי בדריב אז לא הייתי צריכה לפרוץ חסימה או משו ואף אחד לא היה יכול לחסום אותי.
עד שיום אחד תפסתי את עצמי, תחשבי על עצמך בעוד כמה שנים, את רוצה שהילדים שלך יראו את מה שאת רואה עכשיו? מניחה שלא. ואת יכולה להגיד שאת קטנה עדיין וזה יעבור מתישו, אבל לא. זה לא יעבור בלי שתעצרי את זה. וכמה שיותר מוקדם, כי זה נחרט בנפש. ולא יוצא.
ויש לי את זה עדיין על הדריב. ואני לא רואה. כי אני יודעת שאם אני אמחוק את זה יום אחד כשאני ארצה לראות אני אתעצבן על עצמי. ודווקא כשאני יודעת שיש לי אפשרות לראות כל הזמן, ואני לא מוחקת, זה סוגשל מרגיע אותי עכשיו..
בהצלחה עולם, ויש לך כוח. את יכולה.
הי לך!
לצערי מוכר.
האמת שאני אימפולסיבית למדי, אז מה שעבד אצלי היה החלטה מאוד חזקה בנפש, שבאה בבת אחת.
היה לי קש כלשהו ששבר את גב הגמל, בתוספת כמה מראות שהסביבה הציבה לי בלי לדעת, וממש הזדעזעתי מעצמי וממה שאני רואה, לא יכולתי לאפשר לעצמי ולמי שאני רוצה להיות לראות את כל זה, ופשוט מחקתי הכל ושמתי חסימה.
כל חסימה אפשר לעקוף, אבל כשאת יודעת איך לעקוף את גם יודעת איך לחסום. הגבולות בידים שלך, זה כל המשחק.
כשהגבולות הגיעו מהרגש שלי, ולא ממחשבה מוקדמת זה מבטיח לי (יחסית) שגם כשאני ארצה לראות שוב או להתחבר לתוכן הזה אני אעצור את עצמי. הרבה הצלחה??
כן, תגבילי את עצמך, תורידי את האפשרות שלך לפרוץ את החסימה. את רוצה את הגבול הזה, נכון?
מה הקשר שתרגישי חנוקה? איך זה קשור? אם את לא מצליחה לשלוט בעצמך ואת רוצה לשלוט בזה אז תגבילי.
לנו המחשבים בבית היו בלי חסימה וכשהרגשתי שזה כבר לא נורמלי וכמה שזה ממכר אני באמת באמת לא רוצה את זה!!
אז ביקשתי מההורים לשים לי חסימה.
וזה לא מגביל ולא חונק. כי אני הרי לא רוצה את זה.
אבל היא מפחדת שיחנקו יותר מידי.
אני אתן דוג' קצת רחוקה: בגלל שהם ישעו שהיא לא שולטת אז לא יתנו לה בכלל לגעת במסך. ואת זה היא לא רוצה.
חוץ מזה אני חושבת שזה גם בהרגשה האישית, גם אם זה מה שאת רוצה לא תמיד מרגישים את זה. וכשלא מרגישים זה מרגיש חנוק.
אוף בדיוק כמוני..
עד שאמא שלי קלטה שהחסימה לא עובדת (היא פעם אחת ביטלה אותה לאיזשהו אתר ושכחה להחזיר) ומאז אנלא יכולה לראות כלום.. אב אני יודעת שבשניה שהחסימה תיפרץ שוב אני יחזור לראות (עדיין המחשב של אבא שלי בלי חסימה אבל אין לי ממש גישה אליו כשאני לבד.. רק פעם ב…)
אוי כמה שאני מבינה אותך.
במיוחד עכשיו..
אוף.
(אני רק מזדהה)
הי!!!!!! גם אני הייתי בקטע המחריד הזה!!!!!!
לא עזבתי ת'מחשב עד שגמרתי סדרה וכ'ו…
עד ש…. אבא שלי גילה את זה! הוא החביא את המחשב ובבום נאלצתי להגמל מזה! היה קשה, אבל הצלחתי! והנה עכשיו כשאני עומדת ליד המחשב אין לי אפילו חשק לכל הדברים האלה!!!
אוף, זה ממש ממש כואב לי לקרוא את זה.
ואפילו שלא עברתי את זה, מסכימה לי לכתוב שאני אתפלל עלייך?
מקווה שזה בסדר.
ואוו זה קשהההה
ואצלי זה לא קשור לחסימה או לא
גם במקרן (כן כן עצוב לשמוע אבל- מ ק ר ן ) יש לי את ההתמודדות הזו
מאונקי לחברו. לי אמנם יש גבולות מבחינת תוכן-אני לא סובלת דברים גסים- אבל עם ההגבלה של הזמן?! ווווווששששש גם כשיש ביצפר אני הולכת לישון ב4 וקמה טרוטת עייניים- כולנו באותה סירה.
אני לא רוצה להפסיק כי אני אוהבת את זה. זה חלק ממני.
מה שנשאר זה רק להתפלל.
?
מבינה מאודדדד!
אני סוג של האקרית , אני יודעת לפרוץ הגנות, לפרוץ למצלמות אבטחה, לאתרים, לשנות דברים בקיצור הייתי שם..
והדבר היחיד שאני ממליצה לך זה לעבור להגנה של נטפרי, ולהתחיל לראות סדרות קצרות יותר..
?
הייתי במקרה שלך, ואפילו יותר גרוע. ונגמלתי מזה.
אני נחשבת בחורה חסידית, זה היה אז, וזה תקף גם היום.
ועדיין נפלתי לתוך הבור השחור הזה, כי אף אחד לא יכול לומר לי זה לא יקרה. אף אחד.
הנפילות שלי התחילו הרבה יותר מוקדם, ביסודי, במחשב שלא יכלו לחסום מסיבות טכניות.
כשגדלתי, גם בלי לפרוץ, מצאתי את הדרכים שלי להגיע למה שאני רוצה. הנפש שלי בערה, היא רצתה לראות הכל, לבלוע. לא כי הייתי סקרנית מידי, אלא פשוט כי רציתי, זה עניין אותי, אז ראיתי.
גם בלי שיאמרו לי שזה אסור, הרגשתי לבד שזה לא מתאים לי.
ודווקא לכן לא סיפרתי כלום, לא העזתי להיות לא שלימה בפני אחרים. אחיות שלי גם נפלו מזה, אבל ההורים שלי תפסו את זה ולקחו על זה שליטה. אני הייתי חכמה מידי, וזה בא לרעתי. כשאף אחד לא יודע, ואתה, במחילה, כולה ילד קטן. גם אין גבולות.
ולאט לאט הרמה של התכנים הידרדרה והידרדרה, לא שלטתי בזה.
המשכתי להיות הילדה, ואחר כך גם הנערה, הכי חסידית שיש. בבית, בכיתה, בסביבה שלי. תמיד עם חיוך מאמין, ויודעת להסביר יפה יפה את הדעה של הרבי. אהבתי, ועדיין אוהבת, ללמוד חסידות. ובקיצור.. פנימיות אחת, חיצוניות אחרת.
הייתי בטוחה שזה לא משפיע עלי. בטוחה. וגם כשאחר כך דיברו על שמה שאנחנו רואים, קוראים ושומעים משפיע על הנפש, ובאמת הפנמתי והאמנתי בזה. המשכתי לראות.. ראיתי שאפשר. אפשר גם וגם.
ואז גדלתי. ואחרי הרבה שנים בפנים. כשהגעתי לתקופה נקיה לגמרי, בעיקר כי לא הייתה לי אופציה טכנית, וזמן. אז קרה מצב ש..הכל חזר אלי בבום. הזכרונות.
את שוכבת במיטה וזה עולה לך, דמיון חזק של משהו בסגנון של דברים שהיית רואה, וזה כואב, ואת מתחילה לבכות.. ולא מסוגלת להפסיק לדמיין, וגם לא רוצה. כמו.. כמו פעם. כי באמת קשה לשלוט בזה.
ואז את קמה, כאילו כלום. אבל הלב שלך חרד. ממש. את מפחדת בכל פסע בחיים שלך, כי הכל מזכיר לך דברים, הכל מזעזע אותך.. את לא רוצה כזה.. את לא רוצה את החיים שלך ככה.
אני יודעת שכל מה שראיתי בחיי, הוא מהצד הלא נכון ולא טהור של המפה. שכל הריק הזה הוא לא החיים שיהיו לי.
אבל הראש… הלב… הכל חרוט. ואני שוקלת ללכת לטיפול לנסות פשוט להשתחרר מהטראומה.
רק.. לא באתי להפחיד. רק תביני. תביני שזה כן משפיע, בסוף זה כן.
ולא חייב להגיע לקיצון שאני הגעתי אליו. ואפשר לעצור את הרכבת עוד לפני שקורסים אל התהום. והתהום שהורס אותך.. כן קיים בסוף. אל תאמיני ליצר שאומר לך שלא. זה לא נכון.
תשמרי עלייך. זה מה שאני יכולה לומר.
תעשי חסימה, זה שווה את הלהיות חנוקה, זה שווה את חוסר החופש. כי הנפש שלך.. תהיה חופשיה.
וואו.
שמת פה את הלב שלך. מרגישים.
אני לא הכותבת, וב"ה לא מתמודדת עם זה כ"כ, אבל עשית לי וואו ענק בלב.
ויש לך את זה בכתיבה❤