המלך ושרי הממשלה /2

לימוד משותף לכבוד י"א ניסן

לפרק הקודם

יום טוב לכל האלופות!

היום אנחנו באות ג', שם מביא הרבי את המשל המסביר כיצד טעו אומות העולם בהתייחסותם להנהגת ה' את העולם, עד שהגיעו מזה לעבודת אלילים ממש. כמובן שכל התיאורים המפורטים הם פרי דמיוני הקודח, אבל הרעיון של המשל הוא אותו רעיון.

משל שני: המלך מקבל מכתבים

"כבוד המלך ירום הודו, הנה ערימת המכתבים היומית".

במילים קבועות אלו קד משרתיאל, המשרת המסור, בפני המלך והגיש לו את הערימה המתנוססת על גבי טס זהב מעוטר.

"עמוד פה משרתיאל" הגה המלך בקול עייף, "מיד תצטרך לכתוב על כל גוויל לאיזה שר להעבירו"

"בוודאי אדוני המלך" משרתיאל הצמיד רגליו וזקף אזניו מיידית. נעמד בדיוק בזוית הנכונה שלא להסתיר את האור וכן להיות במרחק הושטת יד.

המלך מלכיאל השקיע עצמו בכורסת הקטיפה ושלח יד להסיר את קישורי המכתב הראשון.

-"לכבוד המלך ירום הודו…" עיניו התרוצצו מדלגות על פני התיאורים הנרחבים בדבר גדלותו. "ובכן, היינו רוצים לפתוח כיתת גן חדשה בכפרינו וחסרים לנו מספר אישורים…"

"משרתיאל, כתוב על זה 'לשר החינוך'" – הושיט לו המלך את המכתב. הלאה. למכתב הבא.

-"… וכך בכל יום נערכים אצלינו וויכוחים על נוסח התפילה, משהו שכבר אי אפשר לשאת. היינו רוצים לעשות סדר בעניין הנוסחים בבית הכנסת…"

"שר הדתות!" פסק המלך ומשרתיאל מיהר להחתים את הגוויל ולמיין את המכתבים

לאחר כחצי שעה היו ממויינות בידי משרתיאל ערימות לפי שרים והוא נשא עצמו בצעדים מהירים לבניין הממשלה. מיד יעבור ממשרד למשרד ויפקיד את המכתבים לטיפולם של השרים.

היו שם גם בקשות לשר לענייני פנים (בקשר לסכסוך בין תושבי 2 ערים סמוכות, וכן לרישום יילודים) ולשר השיכון וההגירה (בקשר לעולים החדשים) וכן הלאה.

שאלתיאל אהב את עבודתו בבית המלך. מלכיאל ירום הודו היה הוגן כלפיו. אבל בתוך מחשבותיו הרשה לעצמו מידי פעם לשאול, מדוע אנשים שולחים את הבקשות למלך ולא ישירות לשרים. הוא כמעט והמליץ למלך לצאת לחופשה ארוכה מהמכתבים הללו. אבל זכר היטב שיש לו ראש של משרת, שאלמלא כן אולי היה המלך בכבודו ובעצמו. ואין לו יכולת באמת להבין את השיקולים המלכותיים…

ולכן. המשיך להפעיל את רגליו בחריצות. ובנאמנות.

הנמשל: אומות העולם סבורים כי המלך אכן יצא לחופשה…

עובדי הכוכבים והמזלות הראשונים בעולם, היו מודעים לכך שכל השפע שמגיע לעולם הוא בעצם מהקב"ה.

אלא שהם טעו והתייחסו לכוכבים והמזלות כמו "מלצר" שמגיש לנו את השפע מידי ה' (ולא בהתייחסות הנכונה שהיא 'גרזן ביד החוצב', כפי שהזכרנו בפרק הקודם).

הטעות הזו גרמה להם להתייחס בכבוד אישי לכוכבים והמזלות, מתוך הנחה שאם יקבלו תודות, כבוד ויקר – הם לא ימנעו את השפע הזה מהעולם, ויגישו אותו באופן נעים ומתקבל.

סוג כזה של אמונה נקרא "אמונה בשיתוף". כאילו שאין ה' לבדו מנהיג את העולם ויש לו עוזרים חלילה. ואז האמונה מתחלקת בין האמונה בה' לבין האמונה בכוכבים והמזלות.

בהמשך, הטעות הזו התרחבה לכדי עבודה זרה ממש. כאשר הניחו אומות העולם שהקב"ה כבר לא מנהל (ח"ו) את העולם בעצמו אלא השאיר את הנהגת העולם רק לכוכבים והמזלות (יצא לחופשה…) וממילא הם התפללו רק לכוכבים והמזלות. וזו עבודה זרה ממש.

ומהי האמת? אצל עם ישראל (נבוניה) כמובן. שזוכר שכל הטבעים והחוקים בעולם הם בסך הכל כלי חסר בחירה מצד עצמו. שהקב"ה עושה בהם שימוש בבריאת העולם. אין להם כח מצד עצמם כלל. וממילא כל תפילה, בקשה ותודה – הן תמיד ישירות לקב"ה!

באות ד' הרבי מביא את ההבדל הנוסף והחשוב בין ישראל לאומות: האומות חיים בדגש על קבלת ההשפעה. הם רוצים את השפע, לא כל כך משנה מי המעניק. בעוד עם ישראל חיים בדגש על חשיבות הקשר עם המלך, ורוצים לעבוד אותו, בלי כל קשר למה וכמה יקבלו ממנו… הם מוכנים להשקיע ולהתאמץ בכל מקרה!