ימים יגידו.

עבר הווה עתיד.
~
אני מתבוננת בעצמי במראה. אגם ירוק ועמוק משתקף מהעיניים שלי. עיניים נוגות, כבויות.

שלוות הנפש רחוקה ממני כמרחק מזרח ממערב. אני מריצה בראש את מאורעות היום ושואלת את עצמי, למה אני מרגישה כ"כ מוצפת רגשית? ואז אני נזכרת במשפט שנאמר הבוקר בשיחה אקראית עם חברות ועדיין מהדהד בתוכי- "השנים בתיכון אלו הרגעים היפים בחיים שעוד נתגעגע אליהם". אאוצ'. מרגישה צביטה חזקה בלב.

יש סיטואציות בחיים שקשה לשכוח. יש המון רגעים יפים וטובים שאני זוכרת מגיל הנעורים ומשנות התיכון, אך גם לא שוכחת את אלו שפחות. כואב לי על הפספוס, על הזמן הזה שלא יחזור לעולם.

המשפט ההוא לא תקף אליי, בשבילי זה לא ככה. אני זוכרת את תחושת החוסר שייכות, את הניכור, את הסלידה מחלקן. חוסר הבנה, השקפת עולם שונה, ערכים. תמיד חלמתי לרקום קשרים חברתיים משמעותיים, לקדם יוזמות, להביע אמירה אישית, לדמיין מה יש מעבר לאופק ולהוביל לשם. מאז ומתמיד יש בי רעב עצום להגשים את עצמי. אני שאפתנית, הישגית, חזקה מאד מבפנים.

בשלב מסוים בחיים נאלצתי לקפל זיכרונות ילדות מתוקים ולהותיר אותם אי שם מאחור בקצה העולם. המהפך הזה בחיי היה מצב קיצון ששינה אותי. רעידת האדמה הזו עירערה את עולמי הרגשי וסחפה אחריה הכל. האישיות שלי התפוגגה. הרגשתי חסרת שליטה על חיי. הגעתי לנקודת שבירה וככה עברו השנים בתחושה חמוצה ועצובה.

לפעמים אנחנו אומרות לעצמנו שהגיע הזמן לעשות שינוי. לעשות משהו חדש, משהו שישמח אותנו וימלא את עולמנו בחוויות טובות. לעיתים אנו משאירות את השינוי בגדר חלום אך יש ביננו כאלה שמעיזות, מגשימות וזוכות במסלול חדש של שמחה. למרבה המזל אני מסוג האנשים השני שציינתי וגאה על כך מאד.

תודה לאנשים שחיזקו אותי ולימדו אותי שהם לא שווים את הדמעות שלי.

אז אולי אני בעצם שמחה שהכל קרה? ימים יגידו.
~