בדרך מתוקה

פשוט תקראי
עולם,
כן, ירדתי אליו,
בהתחלה הכל נעלם,
וזהו נמשכתי אחריו.
בהתחלה כלום לא הבנתי,
הייתי קטנה,
שום קושי לא היה,
החיים על מי מנוחות זרמו,
על הסערה שתבוא לא רמזו ,
לא הגה במשמעות החיים,
ושום דבר לא אותו לא הפעים,
והנה גדלתי לא הרבה קצת,
שאלות רבות במוחי אגרתי
אך לא להכל תשובות קלטתי לאט,
ושבת והוגה איך את מוחי אוכל להרגיע,
ליבי החל רעיונות להוגיע,
ענן לבן רך ונעים נחת עלי,
ואת עייני נשאתי למרום,
הנחתי את ראשי בידיי והרפיתי את רגליי,
הסכמתי לעצמי קצת לעצור אתת החיים ופשוט להגות ולחלום

– – – – – – – – –

הכל ירוק מסביב וציפורים מצייצות,
דרך עפר סלולה ורוחות מלטפות,
אני צועדת בנחת בלי להרהר,
הולכת רגוע בלי להיגרר ,
פתאום רואה ממרחק אבן קטנה,
לא דואגת היא לא גדולה,
אני פוסעת עוד וככל שאני מתקרבת,
האבן מתעצמת,
היא פשוט גודלת,
אני מנסה לעקוף אותה,
אבל קשה לי אני לא מצליחה,
מן הדרך אני קצת סוטה,
אך האבן עדיין קיימת זו לא דרך בריחה,
לטפס על זו האפשרות היחידה,
ניסיון ראשון נכשל,
וגם השני נבל,
השלישי בא אחריו,
אבל בכח מסתיים מאליו,
הרביעי מגיע אחרון,
מיואשת לגמרי צועקת בקול כבר כואב הגרון,
איפה— מי, מי עשה לי את זה?!,
ולמה? למההה?,
זרמיי דמעות פורצים,
מרטיבים,
רטובים,
כואבים,
שורפים,
מי שיצר את האבן וגם אותי ,
את כל העולם הזה והירוק שמסביבי ,
אתה שומע בכלל?!
דיי זה ממש לא קל!
זה קשה וכואב כל כך,
זה קשה ולא רך,
תעזור לי בבקשה!
וכאילו מתוך חלום,
קול מרוחק מדבר כל כך קרוב,
אהובה שלי,
זה ייעודך,
זו מטרתך,
אני יודע בת שלי ,
אהובה שלי,
זה קשה, ברור,
הגעת לעולם בשביל לעבוד להתאמץ ולצאת עם תוצאה,
הילחמי בשביל המטרה ,
עברי את התחנות בגבורה,
הדרך קשה,
אבל לרגע אל תשכחי,
אני כאן איתך תמיד,
מגן עלייך מלמעלה,
ואת לא רואה אותי,
וזה הקושי.
ופה אני מבקש ממך שתיקחי איתך לדרך,
אמונה.
תאמיני בי,
אני פה בשבילך כי את הבת שלי,
חלק ממני,
אני תמיד אוהב אותך,
וכן לפעמים יהיה לך קשה,
ולא תמיד תראי במוחש שאני איתך,
ואז, תתפללי,
ותאמיני שהכל לטובה,
כי הכל לטובה.
באמת באמת.
הכל בשבילך,
ובבוא היום אני מבטיח לך,
כשהתממש החלום,
והכל התבהר, הסתדר,
אז יהיה רק טוב,
הקשיים ייעלמו,
ולא יהיה רטוב,
הדמעות ייספגו,
ולא יהיה יותר רע בעולם, רק טוב,
אז תחכי ותמתיני,
תעשי כל מה שאת יכולה
כדי שהיום הזה יבוא במהרה,
ואת כן הקטנה, סוכריה שלי,
יכולה לעשות הרבה,
תנגבי את הדמעות כי הכל יסתדר,
אני הרי שומר עלייך,
תחבשי את הפצעים,
והמשיכי בכוחות מחודשים,
רק המשיכיי—וכבר הכ— המשיכי—מתוקה שליי—המש—-

– – – – – — – –

אני מתרוממת והבעת תדהמה על פניי,
אני יכולה?
יש סיכוי?!
ברור שכן!
כי הוא הרי עוזר,
אז שלוש ארב—
ואוו עשיתי א-ת ז-ה!
חוץ משריטה כואבת לא קרה כלום?
הבעה לא מאמינה עולה על פניי
בעצם כן, כן מאמינה!
זו הייתה סוג של אשליה,
אשליה מציאותית שמכאיבה ומתישה,
אבל עם האמונה—
זה כבר היה אחרת לגמרי,
שונה ממש!
טעם הסיפוק המתוק מרחיב את ליבי
וזהו כבר לא כואב לי.