יומן מסע

זה מה שהלב שלי הכתיב לי…
הייתי במנהרה. מנהרת חיי. עם אוויר דחוס, חושך אפל. בלי סדק של אור, וכוכבים.
ידעתי שהם קיימים, איפשהו בסוף. ולהביא אותם אלי, לעומק, היה מסובך מידי.

אז דידיתי קדימה, באמת שניסיתי, אבל המנהרה הייתה חצובה עמוק, וחזק, והחושך היה סמיך ואפל כל כך שלא ראיתי את האור. והיה לי שם שקט, ולבד. מידי לבד. אז הקדמתי עוד קצת, עוד כמה צעדים.

וככה גיליתי אותו: בור. רחב, עמוק, חשוך, אולי אפילו כמה עקרבים שרצו בפנים. והדרך הפכה לקשה עוד יותר. הבור היווה מכשול ביני ובין האור, ביני לבין הכוכבים, ומוקם בדיוק באמצע המנהרה. לא יכלתי להמשיך קדימה, הייתי נופלת אליו. אל העומק שבו, אל השקט. והעקרבים.

וליפול זה קל, קל מידי, מפתה ולא דורש כלום, אולי פסיעה קטנה בדרך אל הרִיק. אבל הייתי לבד, כל כך לבד, וידעתי שאם אפול לא יהיה מי שיעזור לי לקום, ימשה אותי מהבור, יעטוף במילים טובות, יזרה עלי כוכבים.
היינו רק אני, אני והחושך, והשקט, והלבד. אולי בתוספת עקרבים.

???

ניסיתי למלא את הבור בטיפות. טיפות שהיו בשבילי אז כמו אוויר לנשימה, דמו למים בארץ ציה. הן באמת טפטפו מתוך הלב שלי, ולא נספגו באדמה הקשה, אבל השמש הבוגדנית שלא האירה לי, אידתה אותן מיד, והן התמסמסו והפכו לעננים שהפליגו רחוק משם. כמהתי לעננים האלו. כמהתי לטיפות שאצרו בתוכם, טיפות שאגרתי בעמל ובדם.

וגם הלב שלי יבש, עובדה שהשפיעה מידית על הגרון, והשמש שקפחה במנהרה שלי לא האירה. רק צרבה לי את העור, העלימה את האור.

אז התמקמתי לי שם, בין החול והחושך, נעדרי הכוכבים. ניסיתי למלא בדמעותיי את הבור. הדמעות נספגו שם, באדמה הצחיחה. לא הועילו לי.

הן צחקו לי כשירדו לעומק החור, צחקו למחשבה שאצליח למלא אותו. ובשלב מסוים מאגר הדמעות כבר התרוקן, וגם הכוח לְבַכּוֹת את החושך.

הרצון להגיע לכוכבים פיעם בי כל הזמן, לא הניח ולא נתן לשקוע. וידעתי שאם הבור יתמלא בטיפות, או בדמעות, אני אוכל לנסות לצוף לקצה השני. ואוכל גם לטבוע.

???

נעמדתי על רגליים שרעדו קצת, שבילים של דמעות על הפנים שלי, העייפות.
איך אוכל למלא בי את החור, לשטח את הבור?
זרקתי לשם את כל מה שיש לי, שהיה לי. כל הטוב שאצרתי בפנים, כל הטוב שאצלו לי אחרים.
ולא הספיק. והייתי צריכה למלא עוד, לייצר בתוכי עוד טוב, להאיר עם פנס ליבי על פצעים ששרטו אותי ולהתפלל למצוא שם תוכן, ואור, וטוב. אולי אפילו כוכבים.

ואיכשהו גיליתי אותם, נקודות נקודות. והן מילאו את הבור, השלימו את החור, הגיעו לסף, הציפו לי את הלב ברגש בלתי מזוהה שהתרגש, והתפלא, מכל מה שהיה אצור לו שם בפנים.

ופסעתי, לאט אבל בטוח. הנחתי רגל מפקפקת על הבור שהתמלא, התפללתי לא לפגוש בעקרבים.

השמש לא יכלה לו, לטוב שהיה שם בפנים, והעננים טפטפו על ליבי הדווה טיפות. אחרות, לא אלו שכמהתי אליהן. טובות יותר, מלאות יותר, אמיתיות וממשיות יותר. נדמה היה שהחושך הסתלק באותם רגעים.

וכשכבר עברתי את הבור, הסתכלתי לאחור, גירדתי עפר מהאדמה התחוחה וכיסיתי אותו.
גל-עד לעיזבון.
גל-עד לזיכרון.
גל-עד ללב שלי.

???

המשכתי לצעוד. הגרון היה עדיין יבש, והראש פעם בכאב. גם הרצון עדיין פעם. וכוכבים המשיכו לזרוח, לרקד במעמקי התודעה שלי, לקרוע את האופל.
האוויר הדחוס הקשה עלי ולרגעים נאנקתי, לא יכולתי לנשום.
אבל בסוף הגעתי לשם.
הראש היה מושפל על גבעולים לחים מטל.
השמיים היו שחורים, האוויר צלול-צלול.
וכוכבים נצנצו לי מלמעלה.